פרק ד
פרק ד 1א וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל.
טכנית, האמירה הזו צריכה להיות מחוברת לפסוק האחרון בפרק ג: "כִּי נִגְלָה יהוה אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר־יהוה, וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל." — זהו תפקיד הנביא: הוא שומע את קול אלוהים ומעביר את המסר הלאה לבני העם.
עכשיו קורה דבר אשר — לדאבוננו — לא עוזב אותנו כבר כמעט 80 שנה מאז קום המדינה: בפעם המי־יודע־כמה פורצת…
מלחמה
פס' 1ב-2א וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה. וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן־הָעֵזֶר; וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק. 2 וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה,…
שימו לב שלקראת המלחמה הזו לא כתוב שמישהו פונה לאלוהים. אף אחד לא שואל אותו מה לעשׂות — מבקש הדרכה — מבקש הגנה.
יש איום — ומייד שולחים צו-8, "וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים" — אללה בבללה.
המשפט "וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן־הָעֵזֶר" מורה על מה שהיה נכון לעשות.
? איך? — מה הקשר?
זכרו כי מחבר ספר שמואל לא כותב בזמן אמת. הוא רואה לפניו את כֹל חיי הנביא. לכן הוא גם יודע איך "הָאֶבֶן־הָעֵזֶר" בכלל קיבלה את שמה. זה קרה רק במלחמה מאוחרת יותר, בפרק ז, שלקראתה דווקא התכוננו כמו שצריך. לפני המלחמה ההיא בני־העם חזרו בתשובה, צמו וביקשו משמואל להפגיע בעדם לאורך הקרבות. מי שהביס את האויבים באותו יום היה יהוה בכבודו ובעצמו (ז 10).
ומה אמרו בני־ישראל בסוף אותה מלחמה? (פרק ז 12) — "עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ יהוה!" — לזכר נצחונו של אלוהים לקח "שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת, וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ 'אֶבֶן־הָעָזֶר'."
עוד נחזור לזה כשנלמד את פרק ז. — בינתיים רק התחלנו את פרק ד — וצבא ישראל כבר נוחל תבוסה במערכה הראשונה.
מה שכרגע עומד לתפוס את מרכז הבמה הוא…
ארון ברית יהוה־צבאות
? האם אתם זוכרים? עם ישראל נמצא באמצע של עוד מלחמה נגד הפלישתים. כשכתוב בפס' 2א "וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה,…" משמע שהמלחמה מתפשטת. — צבא ישראל נלחם בכל הכוח — אך נוחל…
תבוסה במערכה הראשונה
פרק ד פס' 2ב וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת־אֲלָפִים אִישׁ.
"אַרְבַּעַת־אֲלָפִים אִישׁ" נהרגים! — אל תעברו על זה 'סתם ככה'. זהו מספר עצום — אלף יותר מבמלחמת יום־כיפור.
מנהיגי העם אמנם לא חשבו על אלוהים לפני היציאה למלחמה, אבל כרגע הם מגלים…
ניצוץ של הבנה תיאולוגית
פס' 3א וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה; וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: "לָמָּה נְגָפָנוּ יהוה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים?"
? האם שׂמתם לב? — לא "למה ניצחו אותנו הפלישתים?" אלא "לָמָּה נְגָפָנוּ יהוה?" — זוהי הערכת־מצב נכונה.
אבל כבר בצעד הבא "זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" מאבדים את הצפון לגמרי. — עכשיו הם…
מנסים להפעיל לחץ על יהוה
פס' 3ב "נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יהוה, וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ."
המנהיגים זוכרים את הכתוב בבמדבר י 35: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "קוּמָה, יהוה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ." — ההיגיון אומר להם: "אם 'אֲרוֹן בְּרִית יהוה' הולך לפנינו, גם אנחנו נוכל להורות לאלוהים: 'קוּמָה, יהוה!' — פשוט נעתיק את מֹשה."
פס' 4א וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה; וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יהוה־צְבָאוֹת, יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים.
…וההיגיון אומר, לפי מרכיבי הפסוק:
• האלוהים שלנו נקרא "יהוה־צְבָאוֹת", לכן מקומו בראש הצבא;
• "יהוה־צְבָאוֹת [הוא] יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים." לכן, אם אנחנו סוחבים אתנו את "הַכְּרֻבִים", אזי הבאנו גם את "יהוה־צְבָאוֹת";
• אנחנו עם ה"בְּרִית", ו-יהוה מחוייב לברית שכרת אתנו. תבוסה בנוכחות ארון הברית תחשב 'תבוסה של יהוה'. הוא לא ייתן לזה לקרות!
"זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" עושים כאן שתי טעויות:
א. הם מתייחסים ל"אֲרוֹן בְּרִית יהוה" כאל קמע נגד עין הרע;
ב. הם מקווים כי אלוהים "יֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" — מבלי להבין שאויבי ישראל העיקריים כרגע הם בכלל לא הפלישתים.
בבקשה:
המשגיחים על ארון הברית הם אויבי ישראל
פס' 4ב וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים, חָפְנִי וּפִינְחָס.
"חָפְנִי וּפִינְחָס." — כל אחד מן המנהיגים הדתיים המושחתים הללו הוא "עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל" — הוא מונע את ברכת אלוהים — כמו בזמנו "עָכָן", האיש אשר "מַעַל בַּחֵרֶם" בכיבוש יריחו (יהושע ז).
בינתיים כולם…
תולים תקוות בקמע
פס' 5 וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית יהוה אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וַתֵּהֹם הָאָרֶץ.
גם הפלישתים רגילים להביא "אֶת עֲצַבֵּיהֶם" (ז"א אליליהם) לשׂדה הקרב, שיעזרו להם (שמו"ב ה 21), אבל איכשהו הם מבינים שכאן מדובר באלוהים מסוג אחר:
פס' 7-6א 6 וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה, וַיֹּאמְרוּ: "מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים?" — וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן יהוה בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה. 7 וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים, כִּי אָמְרוּ: "בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה."
? "וַיֵּדְעוּ." — איך? — אם הפלישתים חזרו למחנה שלהם "בַאֲפֵק", ליד כפר הבפטיסטים ומקורות הירקון — וצבא ישראל חונה "עַל הָאֶבֶן־הָעֵזֶר", שכנראה שוכנת בגבהות מזרחית לראש־העין — איך הפלישתים יכולים לראות מה קורה אצל הישראלים?
מתברר כי כבר אז היו משת"פים ישראלים (יש לנו הוכחה בשמו"א יד 21). — אבל זה כרגע פחות חשוב…
? מי מכם זוכר מה קרה בשנת 1624? — טוב, אולי נשאל קצת פחות ממוקד: מי זוכר משהו שקרה ב-50 השנים מ-1595 עד 1645? — כלום?
אז שׂימו לב שמלחמת הפלישתים נגד בני־ישראל בפסוקים שלנו מתרחשת בשלהי תקופת השופטים. מיציאת מצריים כבר עברו כ-400 שנה. ובכל זאת, לפלישתים יש…
זיכרון היסטורי חד
…וזאת בלי ספריות מלאות בספרים מודפסים; בלי שיעורי היסטוריה בבית־הספר; בלי ויקיפדיה.
• יש זיכרון היסטורי לגבי תקופת השופטים עצמה: לאויבים לא זכורה מלחמה שבה הביאו בני־ישראל את ארון הברית לשׂדה הקרב:
פס' 7ב וַיֹּאמְרוּ: "אוֹי לָנוּ! כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם."
• אבל יותר חשוב: הגויים האלה אפילו זוכרים מה שקרה עשׂרות שנים לפני שבני־ישראל בכלל הגיעו לכנען:
פס' 9-8 8 "אוֹי לָנוּ! מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה? אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר. — 9 הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים, פְּלִשְׁתִּים! פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם. וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם!"
? זוכרים את רחב הזונה ביריחו? היא העידה בפני המרגלים הישראלים כי כל תושבי כנען שמעו על הניסים של אלוהי ישראל ופחדו ממנו. — והנה הפלישתים, כעבור 400 שנים — עדיין זוכרים!
■ כך גם היום. ישנם הרבה מאוד אנשים ששמעו על אלוהים, יודעים פרטים עליו מתוך הכתובים, שמעו כי ישוע המשיח מת כדי לכפר על חטאים — אך הם מסרבים להיכנע לאמת.
במקום להיכנע הם אומרים כמו הפלישתים: "הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים." — "תלחמו כמו גברים!" או הגרסה הנשית: "תלחמו כמו סוּפֶּרווּמֶן!" תלחמו על החופש שלכם! האלוהים הזה רוצה להפוך אתכם לעבדים! הוא לא רוצה שיהיה לכם טוב! זהו אלוהי התנ"ך שאוסר כל דבר כיפי וטוען שהוא 'חטא'! התנגדו לו בכל הכוח!
כך נשמע קולו של השטן. כך הוא משקר לנו.
כבר בלט לנו יותר מפעם בספר שמואל־א כי אלוהים לא פועל לפי ההיגיון שלנו. לא לחינם הוא אומר דרך ישעיהו (נה 9): "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." — כך גם במהלך הבא.
הפלישתים אוזרים אומץ ואכן נלחמים 'כמו גברים'. הם הופכים לכלי שדרכו…
אלוהים משקם את כבודו
והַפְלֵא וָפֶלֶא, הצעד הראשון בשיקום הוא…
תבוסה מוחצת של צבא העם הנבחר
פס' 10 וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים; וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל, וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו. וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד. וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים־אֶלֶף רַגְלִי.
וואו. אם חשבנו כי 4000 זהו מספר עצום — עכשיו נהרגים פי-7! עשרות־אלפי בנים, אבות ואחים לא יחזרו הביתה. 30,000 מאבדים את החיים — ועוד משהוא אבד: החל מהיום הזה…
ארון הברית בשבי
פס' 11 וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח — וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס.
אלוהים מלמד את בני־ישראל — ואותנו — כי אף אחד לא יכול לכפות עליו מה לעשׂות. ארון הברית הוא לא קמע, ו-יהוה הוא לא אליל שאותו ניתן לגרור לשׂדה הקרב בעל כורחו.
מה שכן — אלוהים מקיים את דברו: "שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ" — בדיוק כמו שניבא אותו נביא אלמוני שנשלח מספר שנים קודם לכן במיוחד לכוהן הגדול (ב 34): "בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם."
פס' 12 וַיָּרָץ אִישׁ־בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה; וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא; וּמַדָּיו קְרֻעִים, וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ.
שימו לב שגם כאן יש מאפיין של תקופת השופטים: מי שמביא את בשורת התבוסה הוא "אִישׁ־בִּנְיָמִן". זה לא מקרה. מספר שופטים עולה כי 'בנימין הוא לא טוב'; 'שאוּל הוא לא טוב'; 'שושלת שאוּל היא לא לגיטימית'. על כך עוד נדבר הרבה תוך־כדי הלימוד של ספר שמואל־א.
בינתיים מגיע…
סוף עידן עלי
פס' 13א וַיָּבוֹא, וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה, כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.
? ראיתם מה מדאיג את עלי? — אין ספק שהוא גם חושב על "חָפְנִי וּפִינְחָס". איזה אבא יכול לשכוח נבואה שגורמת לו לצפות למות בניו בכל רגע נתון? — אבל עיקר דאגתו היא ל"אֲרוֹן הָאֱלֹהִים".
פס' 13ב-18 וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר, וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר. 14 וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה, וַיֹּאמֶר: "מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה?" וְהָאִישׁ מִהַר, וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי. 15 וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים־וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה; וְעֵינָיו קָמָה, וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת. 16 וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי: "אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה; וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם." וַיֹּאמֶר: "מֶה הָיָה הַדָּבָר, בְּנִי?" 17 וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר: "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם; וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס — וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה."
18 וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר; וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת, כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד. — וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה.
בוודאי היו לעלי רעיונות וסיוטים איך עומדת להתגשם נבואת האימה על מות יורשיו — אולי דרך תאונת עבודה, הרי לשחוט פר זה מסוכן; או בהתפרעות של המון זועם בעקבות שוד הבשׂר במשכן (ב 17-12); אולי נקמה מצד הבעלים הקנאים של "הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ב 22); אולי מחלה; או אש משמיים, כמו אצל נדב ואביהוא (ויקרא י 2-1) — אבל נפילת "אֲרוֹן בְּרִית יהוה" בידי גויים ערלים? — זה יותר מדי עבור לבו של הכוהן הגדול בן ה-98. הוא מתעלף, ומהנפילה הקשה "תִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ". — סוף עידן עלי.
הכותרת המתבקשת כעת היא:
"גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל"
פס' 22-19 19 וְכַלָּתוֹ, אֵשֶׁת פִּינְחָס, הָרָה לָלַת [ז"א ללֶדת]. וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ; וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד, כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ. 20 וּכְעֵת מוּתָהּ, וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ: "אַל־תִּירְאִי, כִּי בֵן יָלָדְתְּ." וְלֹא עָנְתָה, וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ. 21 וַתִּקְרָא לַנַּעַר 'אִי־כָבוֹד' לֵאמֹר: 'גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל', אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ. 22 וַתֹּאמֶר: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים."
ההלם מהחדשות גורם לצירים אצל "אֵשֶׁת פִּינְחָס", והלידה מסתיימת במות האם. — איזה יום של מוות.
אחד הפרשנים אומר: "אשת פנחס מלמדת אותנו יותר תיאולוגיה במותה ממה שפנחס לימד לאורך כל חייו." יש לה רק טעות קטנה: הכבוד "גָּלָה… מִיִּשְׂרָאֵל" מזמן. זו הסיבה שעכשיו אבד גם ארון הברית.
חשבו על זה רגע: למשך שנים ניהלו שם בשילֹה טקסים כפי שהתורה דורשת; הקריבו קורבנות; ציינו מועדים — אך תוך־כדי העבודה הטכנית הזו המנהיגים "נִאֲצוּ… אֵת מִנְחַת יהוה" וניצלו את מעמדם בציניוּת. הם לרגע לא חשבו על כבוד־יהוה. לכל הבאים להשתחוות במשכן זה היה ברור: יש כאן שחיתות בולטת של ההנהגה הרוחנית תחת מעטה עלוב של טקסיות דתית. הכבוד "גָּלָה… מִיִּשְׂרָאֵל" מזמן.
■ מה, היום אין קהילות כאלה? — לא בהכרח יש שחיתות. אבל מה לגבי פעלתנוּת ריקה? הרי יש ארגונים ומוסדות שנקראים 'משיחיים', מבלי שהמשיח נמצא שם. יש אסיפות 'משיחיות' שבהם אתה שומע הכל — רק לא את דבר־אלוהים במובנו המילולי. יש מפגשים שבהם מדברים על כסף; ועל פסיכולוגיה עממית; ועל הקרח בקוטב שנמס; ועל קונספירציות של מי שרוצה לגנוב לנו את זכויותינו… — שומעים על הכל, רק לא על הבשׂורה.
אוי ואבוי אם אנחנו נאלצים להגיד: "'גָּלָה כָבוֹד' מקהילת המשיח!"
חזרה לעלילה. — דווקא התינוק של "אֵשֶׁת פִּינְחָס" שׂורד. אמא איננה, אין 'סימילאק' — אבל תודה לאל שמצאו לו מינקת שמצילה אותו מלגווע מרעב.
הוא עוד לא יודע מה מחכה לו. הרי לכל חייו הוא נשאר תקוע עם השם "אִי־כָבוֹד" ("אִיכָבוֹד" בשמו"א יד 3). אין לו אבא כמו יעקב, ששינה את שם בנו מ"בֶּן־אוֹנִי" ל"בִנְיָמִין" וחסך לו שנים של לעג מצד החברים בבית־הספר. אפילו סבא אין לו. "אִיכָבוֹד" הוא תינוק יתום שמְעל ראשו מרחף האיום של מוות בגיל צעיר (ב 32-31).
"גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל."