פרק ז 1 וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת־יְעָרִים, וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יהוה, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה. וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ, לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן יהוה.
חלק מהפרשנים סבורים כי משפחת "אֲבִינָדָב" הם כוהנים (עולם התנ"ך, שמו"ב ו 3). אם כך, המינוי של "אֶלְעָזָר בְּנוֹ" כשומר ארון הברית תואם להוראות התורה.
אבל רגע! — חשבנו שישנו מקום מוכן שמחכה לארון הברית!
מה קרה לשילֹה?
פס' 2א וַיְהִי, מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה.
"עֶשְׂרִים שָׁנָה" של חניית ביניים "בְּקִרְיַת יְעָרִים" — עד הניסיון הראשון של דויד להעלות את "אֲרוֹן יהוה" לירושלים. ובכל השנים האלה אף אחד לא חושב להחזיר אותו לשילֹה. המרכז הרוחני הישן הזה איבד כל חשיבוּת.
כך מתגשמת עוד נבואה. הרי זהו חלק מה'צרה' שאלוהים ניבא כעונש עבור משפחת עלי הכוהן (ב 32).
! חוץ מזה אנחנו, הקוראים, יודעים כבר מה התֹכנית: מקומו של ארון הברית הוא בירושלים.
אחרי שארון יהוה תפס את מרכז הבמה בפרקים ד-ו, המחבר מעביר אותנו להתמקדות חדשה. זה מתחיל בשינוי כיוון גם אצל העם הנבחר:
פס' 2ב "וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי יהוה."
זהו בהחלט הצעד הנכון. הקורא המודרני מיד חושב על 'נוהים אחרי יהוה', אבל בשׂפת התנ"ך מדובר על "קוֹל נְהִי" (כמו בירמ' ט 18; מיכה ב 4); על "נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים" (ירמ' לא 15); על דמעות: "איזו טעוּת! איך יכולנו להתעלם כל־כך הרבה שנים מאלוהי ישראל?!"
תודה לאל שבינתיים קם מנהיג שמזהה את הפניה לכיוון הנכון.
רק עכשיו מתחיל למעשה…
עידן שמואל
אנחנו רואים את…
שמואל מדריך את העם לחזרה בתשובה
פס' 3 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: "אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל יהוה, הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת; וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל יהוה, וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ — וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים."
הפניה לאלוהים חייבת להיות "בְּכָל לְבַבְכֶם". תוכיחו שאתם כנים! אני רוצה לראות את כל "אֱלֹהֵי הַנֵּכָר… וְהָעַשְׁתָּרוֹת" בזבל! מי ששומר לעצמו 'אליל גיבוי' במגירה מוכיח שחזרתו בתשובה אינה שלמה.
■ זה ברור. הרי גם אתה לא יכול להיות עם רגל אחת בגוף המשיח ועם רגל שנייה בעולם; עם יד אחת עוסק בעבודת אלוהים ועם יד שנייה עוסק בחטא. — אותו היגיון גם עומד מאחורי שאלת אליהוּ (מל"א יח 21): "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?"
והפעם זה ברור גם לבני־העם:
פס' 4 וַיָּסִירוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת; וַיַּעַבְדוּ אֶת יהוה לְבַדּוֹ.
? עוד נקודה לפני שנמשיך: מי שׂם לב שבפסוק 3 יש נבואה? — הבטחה למי שיציית? — "וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים."
■ העיקרון הזה לא השתנה עד היום:
• אתה נכנע לישוע ומציית לדבר־אלוהים — אזי אתה זוכה לעזרתו ולתשובות לתפילה;
• אתה מתעלם מדבר־אלוהים — אזי נשארת עם הכוח והיכולת שלך בלבד, ללא עזרה משמים.
"הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר!" — וכדי שאף אחד לא יוכל לטעון שהוא לא שמע, שמואל מכנס…
עצֶרֶת כללית
פס' 6-5א 5 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה; וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל יהוה."
6 וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה, וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יהוה. וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ שָׁם: "חָטָאנוּ לַיהוה."
? זוכרים את הביטוי "וַיִּנָּהוּ" בפסוק 2? את דמעות החרטה על החטא?
זאת חייבת להיות נקודת המוצא. הרי חזרה בתשובה היא קודם כל עניין אישי. היא החזרה שלך לאביך שבשמים, כמו במשל הבן האובד (לוקס טו 24-11).
אבל שמואל יודע כי גם העדות הציבורית היא מרכיב חשוב:
■ לאחר שהתחייבת בפני אביך שבשמיים לציית לדברו, חשוב שתביע את ההתחייבות הזו גם בפני הסובבים אותך. כל אחד מכיר את הערבות ההדדית שנוצרת כך — מעין לחץ חברתי 'בקטע טוב'.
מילה של אזהרה: אפילו חרטה בדמעות היא לא בהכרח אמיתית. מה לעשות — האדם הוא יצור מושחת.
• על "יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת" כתוב (מתי כז 3) שהוא "הִתְחָרֵט" על כך שהסגיר את ישוע, אך זה היה רגש — עצב, דכאון — לא חזרה בתשובה מושיעה.
• האיגרת אל העברים (יב 17-15) מצביעה על "עֵשָׂו" כדוגמה של חרטה לא אמיתית כזו: "הִשָּׁמְרוּ פֶּן יִגָּרַע אִישׁ מֵחֶסֶד אֱלֹהִים … 16 פֶּן יִהְיֶה אִישׁ זוֹנֶה אוֹ חֲסַר קְדֻשָּׁה, כְּעֵשָׂו, אֲשֶׁר בְּנָזִיד אֶחָד מָכַר אֶת בְּכוֹרָתוֹ. 17 יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי אַחֲרֵי כֵן, כַּאֲשֶׁר רָצָה לָרֶשֶׁת אֶת הַבְּרָכָה, נִדְחָה. הוּא לֹא מָצָא מָקוֹם לַחֲזֹר בּוֹ [ז"א לחזור בתשובה], אַף כִּי בִּקֵּשׁ זֹאת בִּדְמָעוֹת." — חרטה בדמעות — ובכל זאת לא אמיתית.
? אז איך יודעים מתי זה אמיתי? — כשנראה שינוי בהתנהגות, בהרגלים ובדיבור של מי שהתחרט. כשאין עוד חזרה על אותם חטאים כאורח חיים 'רגיל'.
כשאתה נושע, אתה אמנם לא הופך למושלם, אבל הסובבים אותך יכולים לראות שאתה נלחם בחטא בעזרת רוח הקודש.
"וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יהוה." — אף פרשן לא בטוח במה מדובר כאן. — סמל לטהרה? סמל לדמעות? או אולי זה 'נֶסֶך מים'? אבל לא כתוּב ששפכוּ אותם על מזבח כלשהו. התיאור דומה יותר למה שאליהו עשה בהתמודדות מול כוהני הבעל בהר הכרמל (מל"א יח 35-34).
ישנו פירוש טוב אצל קאסוּטו: 'לפי סברה [אחת], היה קיים מִנהג לשפוך מים בשעת כריתת ברית.' זה הגיוני, כי הרי שמוּאל אסף את העם בדיוק למטרה הזוּ: חידוש הברית עם אלוהים — התחייבות מחודשת.
אנחנו רואים חידוש ברית דומה בסוף תקופת יהושוע (יהו' כד 25-21), ועוד מספר פעמים תחת מנהיגים מאוחרים יותר.
"וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ שָׁם: 'חָטָאנוּ לַיהוה'." — הנה כל המרכיבים החיצוניים של יום כיפוּר. יש אפילו מי שממלא את תפקיד הכוהן הגדול: שמוּאל מבטיח להפגיע: "[אני] אֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם" (ראה עבר' ז 25). — אך בנוסף למה שנראה כלפי חוץ יש כאן המרכיב החשוב ביותר: כנוּת!
הפסוק הבא הוא תזכורת כי העלילה מתרחשת, מבחינה היסטורית, בשלהי תקופת השופטים — ושמואל הוא…
אחרון השופטים
פס' 6ב וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה.
? מה המשמעוּת של "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" בהקשר הזה? — האם העצרת הכללית היתה הזמן הנכון עבור כל אחד לפרוס לפני השופט את הריבים ואת הסכסוכים שלו?
סביר יותר להניח כי מרכיב מרכזי אחד באותה עצרת היתה ההטפה — הוראת דבר־יהוה. הרי בכל פעם שאתה משווה את עצמך לסטנדרט של דבר־יהוה מתברר לך מחדש עד כמה אתה חסר — עד כמה אתה זקוק לסליחה ולחסד אלוהים. זהו בהחלט היבט של משפט.
ויש תוצאה לא צפוייה לעצרת העם הכללית: אנשים מעבר לגבול מפרשים אותה כהכרזת מלחמה. אולי איזה מרגל אחד רץ לספר להם את הבטחת אלוהי ישראל (פס' 3): "הָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל יהוה… וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים."
והפלישתים צועקים: "שקר! בפעם הקודמת גם סמכתם על האלוהים שלכם, ומה קרה? — החרמנו לכם את הארגז המוזהב הקדוש!"
פס' 7א וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה — וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל.
שלא כמו במלחמה הקודמת (ד 1), הפעם בני־ישראל…
מתכוננים כמו שצריך
פס' 7ב-9א וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים. 8 וַיֹּאמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל: "אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל יהוה אֱלֹהֵינוּ; וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים."
9 וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה־חָלָב אֶחָד, וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַיהוה. וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יהוה בְּעַד יִשְׂרָאֵל.
בִמקום לנסות לסחוב את אלוהים כמו קמע לשׂדה הקרב, הפעם שמואל והעם זועקים אליו בתפילה.
! "וַיִּזְעַק." — שימו לב לביטוי הזה. לא סתם הוא מופיע כאן פעמיים. כשאתם יודעים שבלי התערבות מיידית של אלוהים אין לכם סיכוי — אתם זועקים! — מותר לכם. אביכם שבשמים מבין.
והכי חשוב: שמואל ובני־ישראל באים לפני אלוהים בידיים טהורות; אחרי חזרה בתשובה מלווה בהקרבת "עוֹלָה כָּלִיל" — ז"א קורבן שנשׂרף כולו על המזבח.
! אל תצפוּ לעזרה משמיים ללא המרכיב של תשוּבה כּנה!
? האם שמתם לב עד כמה שמואל מהווה כאן צל של המשיח? — קִראוּ שוב את סוף פסוק 9:
וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יהוה בְּעַד יִשְׂרָאֵל
משיח! הרי זהו בדיוק מה שישוּע המשיח — הכוהן הגדול המוּשלם — עושׂה היום למען קהילתו:
● כך נאמר בעברים ז 25-24: "יֵשׁוּעַ, 24 …מִכֵּיוָן שֶׁהוּא נִשְׁאָר לְעוֹלָם, יֵשׁ לוֹ כְּהֻנָּה שֶׁאֵינֶנָּה עוֹבֶרֶת. 25 לָכֵן הוּא גַּם יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח אֶת הַבָּאִים לֵאלֹהִים דַּרְכּוֹ, כִּי חַי הוּא תָּמִיד כְּדֵי לְהַפְגִּיעַ בַּעֲדָם."
● ושוב ברומים ח 34: "הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ… נִמְצָא לִימִין אֱלֹהִים וּמַפְגִּיעַ בַּעֲדֵנוּ."
! בעלילה שלפננו שמואל מפגיע עבור ישראל, כמו שהמשיח מפגיע היום עבורך ועבורי. — קחו דוגמה מהעם שמבין עד כמה חיוּנית ההפגעה הזו. הם מבקשים:
"אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל יהוה אֱלֹהֵינוּ!"
"אל תפסיק להתפלל אפילו לרגע! אנחנו תלויים בתפילה הזו. התפילה היא הגורם שמכריע בין ניצחון ותבוסה. אנחנו מאמינים כי 'יהוה אֱלֹהֵינוּ' עונה לתפילה. רק הוא 'יֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים', ולא הכוח והיכולת שלנו להילחם. 'אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל יהוה אֱלֹהֵינוּ!'"
? מי זוכר את המקרה המפורסם ביותר בתנ"ך שבו אלוהים לימד באופן מוחשי הן את חיוניות תפילת ההפגעה והן את כוחה? — כמובן: תפילת מֹשה "עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה", יחד עם "אַהֲרֹן וְחוּר", בזמן הקרבות נגד "עֲמָלֵק… בִּרְפִידִם" (שמות יז 13-8).
אך ישוע המשיח שונה ממֹשה ומשמוּאל בכך שהוא לא מתעייף בהפגעתו. הוא לא זקוק ל"אַהֲרֹן וְחוּר" שיתמכו בידיו המורמות. "הוּא… יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח אֶת הַבָּאִים לֵאלֹהִים דַּרְכּוֹ". הרי הוא "עֶלְיוֹן" לכל ולכולם (האגרת אל העברים).
"וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יהוה בְּעַד יִשְׂרָאֵל", ו…
התשובה משמים באה מיד
פס' 9ב-10 וַיַּעֲנֵהוּ יהוה. — 10 וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה, וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל. — וַיַּרְעֵם יהוה בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם; וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.
הללויה! — המנצח הוא יהוה! — אבל על הניצחון נמשיך לקרוא אחרי…
הפקת לקחים:
1. לראות ניסים לא בהכרח יוצר אמונה מושיעה.
הפלישתים חוו את כוחו של אלוהים דרך המגפה שפגעה בהם. הם ראו במו עיניהם כי "דָּגוֹן" וחבריו האלילים אינם אלא חפצים דוממים שאלוהי ישראל יכול לשבור כמו צעצועים. הם ראו והודו: "זוהי אכן 'יָדוֹ [של] אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל [אשר] קָשְׁתָה עָלֵינוּ' (שמו"א ה 7)." — רואים, מודים — וחוזרים לעבוד אלילים.
! זאת הוכחה כי לראות ניסים לא מושיע אנשים. — אמונה במושיע היא שמושיעה אנשים — אמונה בישוע.
2. חזרה בתשובה כנה, ידיים נקיות מחטא ולב טהור — אלה התנאים שעלינו למלא לפני שאפשר לצפות לתשובה לתפילה. הרי (משלי טו 8): "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יהוה — וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ."
3. אנחנו תלויים בהפגעת הכוהן הגדול שלנו — ישוע המשיח. זאת לא אומרת שאנחנוּ בעצמנוּ כבר לא צריכים להתפלל. — ההיפך! — איך תקבלו תשובות אם לא תתפללו? הרי ישוע אומר (יוחנן טז 23): "מַה שֶּׁתְּבַקְשׁוּ מֵאֵת הָאָב בִּשְׁמִי יִתֵּן לָכֶם."
כולם עדיין "בַּמִּצְפָּה". שמוּאל עדיין מתפלל. "טְלֵה [ה]חָלָב" על המזבח עדיין לא נשׂרף "כָּלִיל". צבא ישראל עדיין בשׂיא ההתארגנות… — אבל הפלישתים כבר יוזמים את המתקפה.
תוקפים ונתקלים ב…
מתקפת־נגד משמיים
פס' 10ב הנה, עוד לפני שבני־ישראל יכולים לעזוב את הכל ולרוץ כדי לעצור את התוקפים — יהוה מטפל בהם: "וַיַּרְעֵם יהוה בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם. וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל."
קולות רעם אדירים 'מהממים' את צבא האויבים, וכוח בלתי נראה 'נוגף' אותם.
? האם מישהו מכם זוכר את תפילת חנה? — מתברר כי היא נבאה מראש את התערבות אלוהים במלחמה הזו. הרי בפרק ב (פס' 10) היא אומרת בביטחון כי "מְרִיבָיו" של יהוה "יֵחַתּוּ" כשהוא "יַרְעֵם" עליהם "בַּשָּׁמַיִם". זהו בּוּל מה שקורה עכשיו — וזה כמובן יקרה שוב כשאלוהים ישפוט את מתנגדי ישוע באחרית הימים (התג' טז 18).
עד שבני־ישראל יוצאים סוף־סוף מ"מִּצְפָּה", כל מחנה הפלישתים כבר נמצא בבריחה מבוהלת:
פס' 11 וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה, וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים; וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית־כָּר.
הנצחון הוא של יהוה — בני־ישראל רק באים לקטוף את הפירות.
זה מזכיר את ההבטחה שניתנה רגע לפני קריעת ים־סוף (שמות יד 14): "יהוה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן." הרי מי הטביע אז את צבא מצרים? — יהוה (שמות טו 19).
שמואל מוודא שהתרוממות הרוח לא תסיר את הפוקוס מהמנצח האמיתי. הוא מסיים את היום המיוחד הזה עם טקס הודייה, ובמהלכו מקים…
אנדרטה לזכר ניצחונו של יהוה
פס' 12 וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת, וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ 'אֶבֶן־הָעָזֶר'; וַיֹּאמַר: "עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ יהוה."
■ גם כאן יש לקח עבורינו: — התפללת? זעקת לאלוהים לעזרה? והוא אכן עזר? — עכשיו אל תשכח להודות. אל תשכח לתת לו את כל הכבוד על העזרה וההצלה.
וגם האנדרטה היא רעיון טוב. אין צורך שתציב אבן עם חריטה, אבל בהחלט תזכיר לעצמך כי "עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ יהוה." — תזכור, ותעיד על עזרת אלוהים בפני אחרים.
שים לב כי ההכרזה "עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ יהוה" מכסה על הרבה יותר מרק ההצלה הספציפית הזו מאיום הפלישתים. הרי העם הנבחר הוא על הכוונת של השטן החל מהרגע שאלוהים הבטיח לאברהם: "נִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (ברא' יב 3). כדי לקיים את ההבטחה הזו היה (וישנו!) צורך בשורה אינסופית של הצלות לאורך ההיסטוריה.
ואם אתה תלמידו של ישוע, גם אתה על הכוונת. אין יום שבו השטן לא מנסה להפיל אותך בחטא; מנסה לערער את האמונה שלך; מנסה לגרום לך להרוס את העדות שלך; את הנישׂואים שלך; את החיים שלך.
! להביט אחורנית, להודות ולהכריז: "עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ יהוה", זהו הרגל טוב שעוזר לנו לא להסיר את הפוקוּס מהמנצח האמיתי — ישוע המשיח.
נאמנותו של יהוה בעבר מחזקת את הביטחון כי הוא אכן ימשיך להגן עלינו. זה בדיוק מה שנראה בפסוק הבא:
מפנה במצב הביטחוני
פס' 13 וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים, וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל. וַתְּהִי יַד יהוה בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל.
"וַתְּהִי יַד יהוה בַּפְּלִשְׁתִּים." — זה מתאר את מה שקורה מאחורי הקלעים בכל מערכות ישראל — לא רק בזמן התנ"ך. לו "יַד יהוה" לא היתה באויבי ישראל עד היום, המדינה לא היתה שׂורדת אפילו את מלחמת העצמאות. חשוב להדגיש את זה בכל פעם שמישהו אומר: "כל הכבוד לצה"ל!"
"כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל." — המלחמות אמנם ממשיכות, אבל אלוהים לא מרשה לפלישתים לגבור ולנצח. על פני השטח שאוּל המלך וצבאו עושׂים את העבודה (שמו"א יד 48-47, 52), אבל אל־תשכּחוּ לרגע מה קורה מאחורי הקלעים:
• שמואל ממשיך להתפלל, להפגיע וללמֶד את דרך האמת (שמו"א יב 23);
• והכוח שמנצח את האויבים הוא "יַד יהוה".
עובדה שבמלחמה הגדולה שפורצת אחרי הדיווח על מות שמוּאל (שמו"א כה 1) צבא ישראל מוּבס ושאוּל נהרג (שמו"א לא).
! לכן, אל תזלזלוּ לרגע בחשיבוּת של
תפילת הפגעה.
אלוהים ריבון. הוא לא מוגבל לדפוס פעולה מסויים. לפעמים הוא מעניק ניצחונות במלחמה, כמו ב…
פס' 14א וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל, מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת; וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
ולפעמים הוא גורם לאויבי ישראל לעשׂות שלום, כמו ב…
פס' 14ב וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי.
אחרי הרצף המרגש של התעוררוּת, הצלה וניצחון, הפסוקים הבאים מתארים…
שגרה
פס' 17-15 15 וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו. 16 וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְסָבַב בֵּית־אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה; וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה. 17 וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה, כִּי שָׁם בֵּיתוֹ, וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוה.
? מי כבר רוצה לקרוא על שגרת חיים? — ובכל זאת מחבר הספר כולל אותה כאן. הרי שגרה בריאה ועקבית היא חיוּנית:
■ • אם אלוהים נתן לך ניצחון — אבל בעקבות כך אתה חוטא
• בגאווה; ומפסיק להיות ערני; ולא ממשיך לפתח את יכולת
• ההגנה שלך — אזי התבוסה הבאה כבר בדרך;
• אם אלוהים נתן לך את אשת החלומות שלך — אבל כעבור זמן מה אתה מתחיל לקחת אותה כמובנת מאליה; לא משקיע בבניית הזוּגיוּת; ונותן לה תחושה שהיא לא גבוהה במיוחד בסדר העדיפוּיות שלך — אזי השלב הבא עלול להיות הליך של גירושין;
• אם אלוהים ענה תפילה וקיבלת את העבודה שרצית — וכעבור מספר חודשים או שנים התפוּקה שלך ירדה ל-50% לעומת השבועות הראשונים — אזי מישהו עלוּל לשׂים לב ולפטר אותך.
בני־ישראל חזרו בתשובה, אלוהים הושיע, ואין ספק שעם ההתחלה החדשה הזו באה התלהבוּת גדולה: "'עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ יהוה!' — הללויה! יהוה, אנחנו אוהבים אותך!"
כעת, פסוקים 17-15 מתארים את עבודת התחזוּקה הדרוּשה כדי שההישׂג הזה לא יאבד: "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו" — בכל ימי השנה, במקומות שונים בארץ — ב"בֵּית־אֵל, גִּלְגָּל, מִצְפָּה, רָמָה" — כך שאף אחד לא יכול לטעון שלא נִתנה לו אפשרוּת להגיע.
וזכרוּ את מה שאמרנו בפירוש לפסוק 6: "וַיִּשְׁפֹּט" לא רק מתאר ישוּב סִכסוּכים וקביעת עונשים לפושעים. כבר בפרק ג 21 למדנו כי "נִגְלָה יהוה אֶל שְׁמוּאֵל… בִּדְבַר־יהוה." הנביא לא זכה להתגלוּת הזו להנאתו הפרטית. הוראה עִקבית של דבר־יהוה היא שתשמור את העם בדרך הציוּת.
מהכתוּב "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו" מתברר כי שמואל המשיך בתפקיד הזה גם למשך חלק ניכר ממלכוּת שאוּל. עבד־יהוה לא יוצא לפנסיה.