פרק החסד לחוטא
פרק כד, פס' 1 וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם, וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין־גֶּדִי.
שאול וצבאו אמנם מיהרו לעזוב, אך דויד לא לוקח סיכון. הוא מיד משנה מיקום.
למי שרוצה להסתתר, אין מקום יותר טוב מ"מְצָדוֹת עֵין־גֶּדִי" — מורדות מדבר יהודה בכיוון ים־המלח. אפילו מים אפשר להשיג שם. אני רק לא מקנא במי שמביא לשם אספקה עבור 600 לוחמים והנלווים אליהם. גם אם רק טיילתם במסלולים המוגדרים 'למיטיבי לכת' בנחל דויד ונחל ערוגות (אלה שלא צריך בהם חבלים וציוד סנפלינג), אתם מבינים למה אני מתכוון. מי מתנדב לסחוב שק חיטה או כד עם 10 ליטר מים בשבילים כאלה (אם בכלל היו שבילים)?
פס' 2 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים, וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: "הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין־גֶּדִי."
"הַזִּיפִים" הבטיחו לשאול מעקב צמוד אחר תנועות דויד (כג 23-19), והם אכן מספקים את הסחורה. שאול טרם הוריד את הקסדה אחרי הטיפול ב"פְּלִשְׁתִּים", והדו"ח העדכני כבר בידו: "דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין־גֶּדִי."
? מה אנחנו לומדים מהמידע הזה?
ששאול לא הצליח לשתול משת"פ משלו בין אנשי דויד. "הַזִּיפִים" אמנם יכולים לתת כיוון כללי — אבל לחפש קבוצת אנשים "בְּמִדְבַּר עֵין־גֶּדִי", זה כמו…
לחפש מחט בערימת שחת
פס' 3 וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים.
"צוּרֵי הַיְּעֵלִים." — איזה יופי! גם אנחנו עשינו טיול כזה. אני זוכר שהלכנו על הבוקר עם סנדלי השורש שלנו בתוך מימי הנחל; לבושים בגופייה ומכנס קצר; על הגב מה שנקרא 'מידנית' לבקבוק פלסטיק — ו"הַיְּעֵלִים" הגיעו כל־כך קרוב שכמעט נגענו בהם.
עכשיו בלי נוסטלגיה! — תארו לכם "שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים" חיילים שעשו את הדרך מגבעת־שאול לים־המלח — ברגל. אחרי לינה בשטח החלו בחיפוש בשעה 5 בבוקר. זה היה שלשום. אחרי יום מפרך של חיפושים, עוד לינה בשטח.
אותו הדבר אתמול: מ-5 בבוקר עד 7 בערב חיפושים. — ולא לשכוח שבלילה יש רשימת שמירה. כל 3 שעות מעירים משמרת חדשה! הרי אנשי דויד מסתתרים בסביבה! וכאילו לא מספיק הנחשים והעקרבים — יש פֹה גם נמרים!
כך היה אתמול — ואותו הדבר היום: השכמה ב-4:30; יציאה ב-5. כל חייל סוחב חרב או חנית; לבוש בשריון; על גבו קשור מגן; על ראשו קסדה; חלק נושאים קשת ואשפה מלאה בחיצים; על החגורה מימייה אישית מחרס ששוקלת קילו בלי מים…
מהשעה 9 כבר חום אימים. מעל 40 מעלות בשמש. אחרי השעה 10 אין יותר צל בשום מקום. יש קטעי דרך שבהם כל צעד יוצר מפולת אבנים. קשה להחליט מה יותר מתיש — הטיפוס על ארבע בעלייה — או הירידות התלולות עם הפחד שאולי לא תצליח לעצור לפני התהום.
אחרי כל ואדי שסורקים מתברר שמעבר לרכס הסלעי התלול יש עוד ואדי כזה. ויש מערות — לא רק בקומראן אלא בכל המדבר הזה. עד היום אף אחד לא יודע בדיוק כמה מערות יש שם. וכל מערה חייבים לבדוק, כי היא עלולה לשמש מקום מסתור. — עבודה סיזיפית.
פס' 4 וַיָּבֹא [שָׁאוּל] אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ, וְשָׁם מְעָרָה. וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו — וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים.
צהריים. שיא החום. חייבים הפסקה! "גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ" הן כמובן קרובות למים. 3000 החיילים מנסים למצוא צל בצמחיה שבערוץ הנחל. עוד אין ביוב שמחלחל, כמו היום, מאלפי בורות ספיגה באזור חברון. יש אישור לשתות ולמלא מימיות.
עיניו של שאול סורקות את השטח, והנה, במרחק של כמה עשרות מטרים ישנו פתח של עוד "מְעָרָה". — איזה יופי. יש לו אפשרות "לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו" מבלי שיפריעו לו.
רוב הפרשנים רואים בביטוי הזה לשון נקיה לתיאור 'המקום שאליו אפילו הקיסר הולך ברגל'.
שאול מורה לנושא כליו להישאר עם הגדוד ועולה לבד למערה. הוא נכנס, אבל נשאר באזור המואר, קרוב לפתח. אם יש פֹה צפע, לפחות הוא יראה אותו. אין לו מושג מי מסתתר דווקא "בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה" הזאת.
ולדויד אין מושג איזו מלחמה רוחנית מתנהלת כרגע. אין לו מושג כי (ראה מתי ד 1)…
"הָרוּחַ הוֹבִילָה [אותו] אֶל הַמִּדְבָּר לְהִתְנַסּוֹת עַל־יְדֵי הַשָֹטָן"
משיח! זה מפני שדויד הוא לא סתם רועה־צאן שהבטיחו לו את הכתר — הוא צל וסמל של המשיח! גם במה שהוא עושה כרגע:
פס' 5א וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: "הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יהוה אֵלֶיךָ: 'הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ'."
? "הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יהוה אֵלֶיךָ." — מתי יהוה "אָמַר" לדויד דברים הקשורים להיותו המלך העתידי?
בפרק טז 12ב אלוהים אמר לשמואל: "זֶה הוּא!" דויד אפילו לא שמע את המילים. רק כשהרגיש את שמן המשיחה על ראשו הוא ידע: "זה אני!"
בפרק כג 17 הוא שמע אישור מפי בן־בריתו יונתן: "אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל."
אבל כעת חבריו לרדיפה מצטטים לו גרסה מורחבת:
? "הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ." — מתי "אָמַר [לו] יהוה" דבר כזה? — אם בכלל. זה נשמע יותר כמו פירוש מפי החבר'ה. הם רואים כי שאול נכנס למחבוא שלהם ב'פוקס' ומסיקים: "זה מאלוהים! 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יהוה!' (תהל' קיח 24א)."
יפה שהם לפחות לא מכניסים לפה של אלוהים שידול לרצח. אין להם ספק שדויד יודע טוב מאוד מה עליו לעשות. לכן הם מסתפקים בעידוד: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ."
אז הנה מה ש"יִטַב" בעיני דויד:
פס' 5ב וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט.
? מה? זהו? — למה אתה לא לוקח את מה שאלוהים נותן לך?
לפני שנחפש תשובה, שתי הערות טכניות:
א. הכוונה באמירת החבר'ה לדויד ברורה: "יהוה 'נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ.' גמור אותו!"
לכן סביר מאוד שהם הכירו את מערת המסתור מביקורים קודמים וידעו שיש לה 'יציאת חירום'. הם לא היו מצפים מדויד לחסל את שאול — ואז להמתין במבוי סתום "בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה", כשפתח המילוט היחיד חסום על־ידי 3000 לוחמים. הרי במוקדם או במאוחר מישהו ישים לב שהמלך לא חוזר.
ב. נסו אתם לחתוך חתיכה מבגד באמצעות סכין. זה לא קל, אפילו אם הסכין חדה מאוד. וכאן מדובר ב"מְּעִיל", לא באריג דק. לכן אני ממליץ להוסיף על דעת רוב המפרשים — דהיינו כי שאול היה זקוק לשרותים — את דעת המיעוט: שהמלך היה זקוק לשנ"צ (כך הפשיטתא, התרגום הארמי [Syriac] ואחרים). רק אם שאול ישן, דויד יכול להתקרב "בַּלָּט" ולהשחית את "הַמְּעִיל" המלכותי.
טוב להקדיש קצת מחשבה גם לדברים הטכניים — אבל אל־תתנו להם להסיט את מבטכם מן העיקר:
דויד הוא צל של המשיח
זכרו כי על "יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד" כתוב (מתי ד 1): "הָרוּחַ הוֹבִילָה [אותו] אֶל הַמִּדְבָּר לְהִתְנַסּוֹת עַל־יְדֵי הַשָֹטָן."
? ובמה מסתכם הניסיון? איך נראה הפיתוי עבור ישוע?
שלב א': השטן אומר: "'אִם בֶּן־הָאֱלֹהִים אַתָּה' (מתי ד 3), למה לך לסבול רעב? השתמש ביכולת האלוהית שלך וספק את דרישות הגוף. ברא לך לחם!"
שלב ב': "אתה קיבלת הבטחה (מתי ד 6): 'מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ, עַל כַּפַּיִם יִשָֹאוּנְךָ, פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ.' — 'אִם בֶּן־הָאֱלֹהִים אַתָּה', זכותך לעמוד על ההבטחה הזו ולאלץ את האב לקיים אותה."
שלב ג': "האב גם הבטיח לך (תהל' ב 8ב): 'אֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ.' אבל הבט רגע על מה שצפוי לך בינתיים: ייסורים (ישע' נג 5); דחייה מצד העם (ישע' נג 3); מוות על עץ (דבר' כא 23); המתנה של אלפי שנים עד לקבלת המלכות (התג' יא 15). — אני מציע לך קיצור דרך למה שמובטח לך: עשא מה שאני אומר לך — רק פעם אחת" (מתי ד 9).
! אך ישוע המשיח לא נכנע לפיתוי. — הוא ציית לרצון האב בהכנעה מושלמת. כך הוא הוכיח שהוא אכן ראוי לתפקיד המלך.
? באיזה מובן דויד, כאן במערה, מהווה צל של המשיח?
משיח! בכך שגם הוא עומד כרגע בפני פיתוי. — השטן לוחש לו:
• "מובטח לך כי 'אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל' (כג 17);
• נמשחת למלך על־ידי נביא יהוה (טז 13-12);
• אלוהים עצמו אמר לאויבך שאול כבר לפני שנים: 'קָרַע יהוה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ' (טו 28);"
"אז למה אתה סובל ייסורים של רדיפה, פחד מתמיד ואיכות חיים עלובה עד־כדי רעב וצמא? ממֵש את זכותך! יהוה 'נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ.' למה אתה מחכה?"
? ולמה ישוע חיכה?
מפני שיש "עִתִּים וּזְמַנִּים שֶׁקָּבַע הָאָב בְּסַמְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ" (מה"ש א 7). ישוע חיכה לאור ירוק מאלוהים האב. הוא ידע כי הסבל שמחכה לו הוא חלק חיוני מתוכנית הישועה; הרי "אַף כִּי הָיָה הַבֵּן, מִסִּבְלוֹתָיו לָמַד לְצַיֵּת" (עבר' ה 8).
לפני שנחזור לדויד, נראה מה אני ואתם יכולים ללמוד כאן:
■ אולי שמעתם את מי שמכריז מעל הדוכן: "אתם בני המלך! האם ראיתם פעם בני־מלך עניים? בני־מלך מסכנים? 'בַּקְּשׁוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם!' אלוהים רוצה שתהיו עשירים — עכשיו! אלוהים רוצה שתהיו בריאים — עכשיו!"
אחד המורים שמפיצים את 'בשורת השיגשוג' הזו כתב ספר שנמכר במיליוני עותקים. הכותר הוא: 'החיים הטובים ביותר שלכם — עכשיו' (Your Best Life Now). אין צורך לחכות למלכות המשיח שתבוא בעתיד. קחו אותה עכשיו!
! כל אותם מורים מכנים את עצמם 'משיחיים', אבל שימו לב למסר: הוא בדיוק מה שהשטן השמיע לישוע ולדויד: "אלוהים נתן לך הבטחות. קח אותן עכשיו! זכותך! למה אתה מחכה?"
התשובה הנכונה היא: "אני מחכה למועד שקבע אלוהים. עד אז הוא מלמד אותי ומעצב אותי דרך ציות, דרך קשיים ולפעמים דרך סבל.
אני מחכה אד שאשמע את קולו של ישוע שקורא לי (מתי כה 34): 'בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל!'"
עכשיו חוזרים לדויד שמלמד אותנו כי…
להשחית את הבגד המלכותי — זה 'ביג דיל'
פס' 6 וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן, וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ, עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.
"וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ." — אל תפרשו את פרץ האדרנלין הזה לא נכון. דויד הוא לוחם מנוסה. דאגתו העיקרית היא לא ששאול פתאום יתעורר וינסה לשלוף את חרבו. אני יכול לחשוב על עוד כמה נקודות שמוסיפות לו דפיקות לב:
א. דויד סותר כאן טיפ־טיפה את שכנוע לבו — את האמירה המפורסמת שהוא עומד להכריז בפסוק הבא (פס' 7): כעת הוא אמנם לא 'שולח את ידו במשיח יהוה', אך הוא כן 'שולח את ידו' בבגדו של משיח יהוה.
לאורך כל התנ"ך הבגד הוא מזוהה לא רק עם התפקיד של מי שלובש אותו, אלא אפילו עם תוכנית אלוהים.
ראה: 'מוטיב הבגד'; עולם התנ"ך, שמו"א, עמ' 194
לדוגמה:
• כותונת הפסים של יוסף ברא' לז
• בגדי הכוהן הגדול במד' כ 26
• אדרתו של אליהו הנביא מל"א יט 19; מל"ב ב 14-13
• שמלתו של אחיה השילוני מל"א יא 32-29
• כותנתו של "שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת" ישע' כב 21-19
נגעת בבגד — נגעת באיש — ניסית להתערב בתוכנית אלוהים.
ב. בתור מי שהחליט להשאיר את תזמון נתינת המלכות בידי יהוה, דויד לוקח כאן צעד מעט יומרני: הוא מזכיר ל"מְשִׁיחַ יהוה" התורן מקרה אחר של השחתת בגד, שגם הוא סימל את העברת המלכות משאול לדויד: את קריעת מעילו של שמואל (טו 28-27). דויד מזכיר לשאול את פסק־הדין: "קָרַע יהוה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ."
• מצד אחד, דויד רק מזכיר לשאול את רצון אלוהים;
• מצד שני, הוא מבצע כאן את המעשה הראשון בקריירה שלו שאכן ניתן להתפרש כהכרזת מרד. לא סתם "יַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ."
ועכשיו האמירה המפורסמת שמדגישה את…
משמעות המשיחה
פס' 7 וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו: "חָלִילָה לִּי מֵיהוה, אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי, לִמְשִׁיחַ יהוה, לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ. כִּי מְשִׁיחַ יהוה הוּא."
"אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה…" — עכשיו לא נשאר לנו ספק כי דויד הבין טוב מאוד את כוונת המילים: "וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ" (פס' 5).
! דויד מגלה לאנשיו את המימד הרוחני האמיתי של ההתרחשות. גם הם אמנם ראו כאן את יד יהוה (פס' 4), אך רק דויד מבין:
• אין זה יהוה שנותן לי כעת הזדמנות להגשים את ההבטחה על־ידי רצח;
• זהו השטן שמפתה אותי לחטוא!
למרות סרובו של שאול לחזור בתשובה הוא נשאר "מְשִׁיחַ יהוה" עד יום מותו. — נסו רגע לזכור איך שאול נמשח למלך:
• אלוהים בכבודו ובעצמו ציווה על שמואל: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ט 16).
• גם טקס הטלת הגורלות הציבורית הדגיש כי הבחירה היתה של אלוהים (י 21-20). כולם ידעו כי "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל, [אבל] מֵיהוה כָּל מִשְׁפָּטוֹ." (שלמֹה העלה את העיקרון הזה על הכתב במשלי טז 33);
• לבסוף, שמואל השמיע לכל העם מי בחר בשאול: "הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יהוה?" (י 24).
! יש כאן אדם ש-יהוה בחר בו; ציווה למשוח אותו; הפריד אותו משאר בני האדם והקדיש אותו לא רק לתפקיד אלא גם לעצמו. — זוהי משמעות המשיחה. "לִשְׁלֹחַ יָד" ב"מְשִׁיחַ יהוה" — זה כמעט כמו "לִשְׁלֹחַ יָד" ב-יהוה עצמו.
עכשיו פורץ…
ויכוח חריף
פס' 8א וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים, וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל.
זכרו כי דויד לא פוקד על גדוד של חיילים ממושמעים. אנשיו לא מייד מוכנים לקבל את החלטת מפקדם שלא לפגוע בשאול. כשהוא חוזר אליהם עם חתיכת הבד המלכותית, אחדים מהם שולפים פיגיונים כדי לקחת את החוק בידיהם. הביטוי "וַיְשַׁסַּע" מורה על כך שיש צורך בכוח שיכנוע לא מבוטל ובמילים קשות כדי לרסן אותם.
תודה לאל, דויד מצליח. — זה מזכיר לנו כי הוא כרגע עובר תהליך הכשרה. הוא לומד להיות מפקד טוב על גדוד של אנשים קשים. כך אלוהים מכין אותו להיות מלך טוב על עם קשה.
ויש כאן עוד לקח עבורינו:
■ לו דודי היה מקשיב לאנשיו שטענו: "זה מאלוהים! 'הִנֵּה [יהוה] נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ!'", הוא היה עובר לא רק על עיקרון אחד מדבר־אלוהים אלא על שלושה:
1. הוא היה שולח יד ב"מְשִׁיחַ יהוה" (תהל' קה 15);
2. הוא היה מתעלם מהעיקרון שאומר: "אַל תִּתְנַקְּמוּ אֶלָּא הַנִּיחוּ לַזַּעַם, כִּי כָּתוּב: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם אָמַר יהוה" (רומ' יב 19; דבר' לב 35; ראה את הבנתו של דויד במזמור נד 7);
3. דבר־יהוה היה מאשים אותו ברצח. הרי לדקור אדם בשנתו, זו לא הגנה עצמית — אפילו אם האדם הזה מגדיר את עצמו כאויבך (שמו"ב ד 11).
? איפה יש כאן לקח עבורנו? — אנחנו הרי לא מקבלים הצעות לרצוח אנשים.
אני מקווה שלא — אבל גם בחיינו יש מקרים שגורמים לנו (או לאנשים סביבנו) להכריז: "זה מאלוהים!"
ולפעמים זה נכון. אלוהים עשוי לפתוח לכם דלת בלתי צפוייה בעקבות התפילות שלכם. הוא עשוי להראות לכם פיתרון לבעיה שלא חשבתם עליו. כשהחיים שלכם כביכול 'נתקעים מול קיר' ואתם זועקים לעזרה, הוא עשוי לפתוח לכם דרך במפתיע.
אבל זכרו כי דלת, פיתרון או דרך שסותרים עיקרון שכתוב בדבר־יהוה — הם לא מאלוהים! הם הצעות מהשטן שמנצל את מצוקתכם ומנסה להפיל אתכם בחטא.
דויד, אי־שם במערה ליד עין־גדי, זיהה את קול השטן ששיקר לו "זה מאלוהים!"
וכך שאול — שכרגע מתעורר מהשנ"צ — מקבל עוד הזדמנות לחזור בתשובה. הרי אל־תשכחו באיזה פרק אנחנו נמצאים: ב'פרק החסד לחוטא':
פס' 8ב וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ.
בזמן שהוא הולך, נעצור אנחנו ל…
הפקת לקחים:
1. דויד הוא צל של המשיח. השטן ניסה אותו במדבר — בדומה לישוע — ואלוהים עזר לו להתנגד לפיתוי ולצאת מהניסיון כמנצח.
ישוע הביס את השטן בנשק של אמת אלוהים הכתובה, וגם דויד נשען על אותם עקרונות כשהתנגד לפיתוי. לא הכל היה כתוב בזמנו, אבל מפני שעקרונות אלוהים הם נצחיים, דויד ידע את ההבדל בין נכון ולא נכון — בין קול השטן לבין קול אלוהים.
! לנו יש פריווילגיה: לכל אחד יש עותק אישי של ספר הכתובים. — אם נשקיע בקריאה ובלימוּד, נדע להבדיל גם אנחנו בין קול אלוהים לבין קול השטן — אפילו כשהקול הזה טוען להיות קול 'משיחי'.
2. לא "לִשְׁלֹחַ יָד [בּ]מְשִׁיחַ יהוה." — מורי שקר ואחי שקר 'מתים' על העיקרון הזה. בכל פעם שמישהו מעלה ביקורת מוצדקת בפשעים שהם מבצעים בשם המשיח; או בסגידה שלהם לאליל הכסף; או בעוד ניסיון מצדם להסתיר מעשה ניאוף — הם אוהבים לנפנף אצבע של 'נוּנוּנוּ!' ולאיים: "כתוב, 'אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי!'" (תהל' קה 15א).
אז, א. אף רועה קהילה ואף מבשר היום הוא לא "מְשִׁיחַ יהוה" באותו מובן כמו דויד או הכוהן הגדול.
וְ-ב. אם רועה או מנהיג סותר את דבר־אלוהים, חובתכם להעיר לו על הטעות. זה כמובן חייב להעשות באהבה ובענווה ובהתאם להנחיות שבמתי פרק יח (17-15).
רק שאף אחד לא יפחיד אתכם בטענה שהוא "מְשִׁיחַ יהוה"; שבתור כזה יש לו זכות לעשות את מה שלכם אסור; ושאש משמיים יפול עליכם אם תוכיחו אותו על חטא (ראה שמו"ב יב 9-7).
למלך ישראל אין מושג ממה הוא ניצל. הוא פשוט "קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ" (8ב). אנשי דויד לא יודעים אם להמשיך לכעוס או לנשום לרווחה. בכל אופן, 'זה היה קרוב.' עכשיו נשאר רק לחכות בשקט עד שהאחרון מ-3000 החיילים יעלם מעבר לרכס.
אבל מה עושה דויד?! — הוא השתגע?! — לא. — הוא לוקח…
צעד אדיר של אמונה
פס' 9 וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי־כֵן, וַיֵּצֵא מֵהַמְּעָרָה, וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר: "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ!" וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו — וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
דויד לא מחכה עד שתתחיל המולת ההתארגנות של 3000 הלוחמים. כששאול עדיין מרוכז בירידה לתוך ערוץ הנחל, הוא שומע קול — כולם שומעים את הקול מהדהד: "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ!"
שאול מביט אחורנית ורואה את דויד משתחווה "אַפַּיִם אַרְצָה".
? האם שמתם לב? — גם בפנייה וגם בהשתחוויה דויד מדגיש את הכרתו במעמד שאול: "אתה 'אֲדֹנִי'. אתה 'הַמֶּלֶךְ'."
■ גם אם אדם עשה לכם רע — גם אם התנהגותו גרמה לכם לאבד כל רגש של כבוד כלפיו — אל־תרדו לרמה של יריקה בפנים.
• להוכיח אותו על חטאו כלפיכם — כן;
• להתייחס אליו בזילזול — לא.
אוי, כמה זה קשה! אבל קחו דוגמה מדויד.
? ומדוע קראתי לזה 'צעד אדיר של אמונה'? — מפני שאין לדויד דרך לדעת איך שאול יגיב. פקודה אחת מפי המלך, וצבא שלם יפתח במרדף. דויד מסתמך כאן על ההבטחה שנותנת לו חסינות (כג 17): "אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל."
עוד לפני ששאול יכול לענות, דויד פותח ב…
נאום ההגנה
מעניין אם מישהו פעם כתב דוקטורט על נאומי דויד. — כדאי. — נאום ההגנה מתפרס על 7 פסוקים בלבד (16-10), ואנחנו קוראים אותו בפחות מדקה, אבל לא לטעות: הוא אוצר.
פס' 10 וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם, לֵאמֹר: 'הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ'?"
"לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם?" — גם כאן דויד נותן כבוד למלך. במקום להאשים את שאול ישירות, הוא מאשים "דִּבְרֵי אָדָם" שקריים שלהם האמין המלך.
פס' 11 "הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ יהוה הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה. וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ, וַתָּחָס עָלֶיךָ; וָאֹמַר: 'לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי, כִּי מְשִׁיחַ יהוה הוּא'."
"'הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ' הוכחה ברורה שאני לא 'מְבַקֵּשׁ [את] רָעָתֶךָ' (פס' 10ב):
א. זה מתחיל בכך ש'נְתָנְךָ יהוה הַיּוֹם בְּיָדִי [כאן] בַּמְּעָרָה [שמאחֹרי]'. הרי מה גרם לך להיכנס דווקא למקום שאני נמצא בו? זה רק יכול להיות יד 'יהוה';
ב. היו קולות — מבלי להיכנס לפרטים של מי הם היו — שהאיצו בי 'לַהֲרָגֲךָ';
ג. אך כשראיתי אותך שוכב במרחק נגיעה ממני חסר־הגנה וחסר־ישע — אתה לא תאמין — אבל ריחמתי (וַתָּחָס) 'עָלֶיךָ';
ד. מה שלבסוף הכריע היתה החלטתי לכבד את רצון אלוהים. אני לעולם 'לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי, כִּי מְשִׁיחַ יהוה הוּא'."
ואם זה לא מספיק משכנע —
יש גם הוכחה 'חותכת'
פס' 12א "וְאָבִי, רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי."
"אָבִי" — כינוי של כבוד אך גם של קרבה. הרי שאול הוא חותנו של דויד.
"'אָבִי', בדוק שנייה אם 'כְּנַף מְעִילְךָ' חסר באחת הפינות. — חסר? — אז הנה הוא כאן, 'בְּיָדִי'."
פס' 12ב "כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ — דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע, וְלֹא חָטָאתִי לָךְ."
"עכשיו תאר לעצמך אותי — לידך ממש — עסוק בכריתת 'כְּנַף מְעִילְךָ' — כשסכין מושחזת בידי וחרב גוליית בתוך נדן על צדי. אם הייתי אכן 'מְבַקֵּשׁ [את] רָעָתֶךָ', כפי שאתה חושב — אז היית עכשיו מת!"
"הוכחתי היום בפני כל ישראל כי 'לֹא חָטָאתִי לָךְ' — וזאת בזמן ש…
פס' 12ג …אַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."
המלך הוא השופט העליון בממלכה. לכן נשארת לדויד רק…
הפנייה לשופט האולטימטיבי
פס' 13 "יִשְׁפֹּט יהוה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי יהוה מִמֶּךָּ — וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ."
■ איזו דוגמה זוהרת דויד עבורינו:
"יִשְׁפֹּט יהוה בֵּינִי וּבֵינֶךָ." — "אני משאיר את המשפט בידי יהוה" (התג' כ 12).
? וכמה פעמים אנחנו מתעלמים מציוויו של ישוע שאומר (מתי ז 1): "אַל תִּשְׁפְּטוּ לְמַעַן לֹא תִּשָּׁפְטוּ"?
"נְקָמַנִי יהוה מִמֶּךָּ." — "אני סומך על יהוה שאומר: 'לִי נָקָם וְשִׁלֵּם' (דבר' לב 35)."
? וכמה פעמים אנחנו חרשים לאזהרה: "אַל תִּתְנַקְּמוּ אֶלָּא הַנִּיחוּ לַזַּעַם" (רומ' יב 19)? — וכשאנחנו 'מחזירים' לצד השני נוצרת שרשרת של נקמות ונקמות־נגד שאין לה סוף; שמכניסה אותנו יותר ויותר עמוק לתוך החטא; שבולעת את כל הזמן והאנרגיה שהיינו צריכים להשקיע בדברים הבאמת חשובים.
"וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ." — "אני לא אפול בפני פיתוי השטן לקחת בכוח השריר את מה שאלוהים הבטיח לתת לי — ובטח לא על־ידי רצח!"
דויד יכול לצטט לשאול אפילו…
דבר חוכמה עתיק יומין
פס' 14 "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: 'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע' — וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ."
? "מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע." — ואתם אומרים: "כאילו־דָה?! — 'מי שרע עושה דברים רעים.' — מה חכם באמירה הפשטנית הזאת?"
מתברר שזה לא כל־כך פשטני:
• דויד כרגע האשים את שאול בנסיון לרצוח אדם חף מפשע (פס' 12): "אַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ… [על־אף ש]אֵין בְּיָדִי רָעָה." — זה שם את מלך ישראל בקטגוריית ה"רְשָׁעִים" שבמשל;
• היותו 'רָשע' פוסל את שאול מתפקיד השופט העליון שאמור לעשות צדק — ובסופו של דבר מתפקיד המלך.
דויד בשום אופן לא היה יכול להטיח במלך האשמה כזו בצורה ישירה — ועוד בנוכחות 3000 זוגות אוזניים. הרבה יותר נוח לתת ל"מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי" לדבר.
• והסיומת "וְ[אבל] יָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ" — משמע: "אני, דויד, לא נמנה עם ה"רְשָׁעִים". אני לא מתכוון לרדת לרמה שלך, 'אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ'."
דויד טרם סיים את נאום ההגנה שלו. אחרי "מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי" יש לו גם…
משל תוצרת בית
פס' 15 "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת? אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד?"
? "כֶּלֶב מֵת — פַּרְעֹשׁ [בודד]." — למה הוא משפיל את עצמו ככה?
זהו חיזוק היגיוני להבטחה שדויד השמיע פעמיים לשם הדגשה (פס' 13, 14): "וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ." — "נניח שאכן הייתי 'מְבַקֵּשׁ [את] רָעָתֶךָ', כפי שאתה חושב — איזה נזק יכול 'כֶּלֶב מֵת' או 'פַּרְעֹשׁ' לעשות למלך? לא רק שאני לא רוצה לפגוע בך — אני לא יכול!"
לאור האי־צדק שנעשה לו, דויד מסיים בפנייה מחודשת לשופט האולטימטיבי. הוא בטוח כי…
הצדק יעשה
פס' 16 "וְהָיָה יהוה לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי, וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ."
"יהוה… יָרֵב אֶת רִיבִי." — כך דויד מכריז בפני שאול וצבאו; אך שימו לב שזוהי גרסה 'חלבית' למדי של התפילות שהוא מתפלל בפרטיות:
בתהילים נד 7 הוא מבקש מאלוהים בהתייחס לשאול ולעוזריו "הַזִּיפִים": "יָשִׁיב הָרַע לְשֹׁרְרָי; בַּאֲמִתְּךָ הַצְמִיתֵם" — ו'להצמית' בעברית של היום, זה 'להשמיד'.
בתהילים קלט 19 נשמעת הבקשה: "האִם תִּקְטֹל, אֱלוֹהַּ, רָשָׁע" (כולל, כמובן, את הרשע מ"מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי") — ולמי שיש מיכל ספריי עם הכיתוב 'קוטל חרקים' מבין מה הכוונה.
בתהילים נח 7 דויד מבקש מאלוהים לשבור שיניים ולסתות: "אֱלֹהִים, הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ; מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ, יהוה." — אוי לא! הסתה לאלימות! — בתרגום החדש ה'פּוֹלִיטִיקָלִי קוֹרֶקְט' של התנ"ך אנחנו נמחוק את זה!
! לא! — השאירו את התפילות האלה כפי שהן! הן תיאולוגיה נכונה. הרי כולן משאירות את הנקמה בידי שופט הצדק השמימי.
■ גם אתם עושים את זה בדיוק כש"אַתֶּם [מבקשים] תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ [של אלוהים] וְאֶת צִדְקָתוֹ". — כן! גם את צדקתו! כך ישוע ציווה להתפלל (מתי ו 33).
"וְהָיָה יהוה לְדַיָּן." — הצדק יעשה! כבר דויד ידע זאת בזמנו.
לנו יש אפילו תיאור כתוב בדבר־אלוהים (התג' כ 2): "רָאִיתִי אֶת הַמֵּתִים, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא, וּסְפָרִים נִפְתְּחוּ. גַּם סֵפֶר אַחֵר נִפְתַּח, סֵפֶר הַחַיִּים. וְהַמֵּתִים נִשְׁפְּטוּ מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בַּסְּפָרִים, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם."
■ אם שאול לא יחזור בתשובה ויוושע — גם הוא יישפט שם לפני האדון ישוע. ואם יש עדיין מישהו בינינו שלא רואה צורך לבקש סליחת חטאים על בסיס הכפרה של ישוע המשיח — אזי גם מעשיו יעידו נגדו ביום שבו 'הספרים ייפתחו'. — לא לדחות!
ראינו כי מי שעובר בטיסה מעל נאומי דויד — מפסיד. הם מכרה של לקחים מועילים.
לכן הערה אחרונה לפני שנמשיך. ישנו כלי ספרותי שמשמש את דויד בנאום בפני שאול — ואפילו מכאן אנחנו לומדים משהו:
בפס' 10 דויד שואל את המלך: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם?" — וכולנו מבינים שאם שאול אכן שמע דבר שלילי על דויד, זו היתה שמועה חסרת אמת — מה שנקרא 'רכילות', פייק־ניוז, חדשות־כזב.
בפסוקים 12-11 דויד מעמיד מנגד את השורש 'ר.א.ה' וחוזר עליו 4 פעמים:
• "הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ";
• "רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי";
• "דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה";
ומה ששאול רואה כאן בעיניו הן כמובן העובדות המוצקות — הדברים שאי־אפשר להכחיש. יש אפילו 3000 עדים — או בעצם 3001. איזכורו של עד הראיה הנוסף הזה בסוף הנאום, הוא אזהרה חמורה לשאול: "דע לך שגם 'יהוה… יֵרֶא' (פס' 16ב). לא תוכל להעלים ממנו את העובדות, והוא לא מקשיב לשמועות."
? למה אמרתי שיש כאן לקח בשבילנו?
■ מפני שאנחנו חשופים לשמועות 24/7. אני לא בטוח אם קיים אדם — מאמין או בלתי־מאמין — שלא חטא בחייו בחטא הרכילות. אם יש כאן צדיק כזה, אז בבקשה התעלם ממה שאני אומר.
חוץ מאותו צדיק נדיר, כולנו חטאנו…
• בדיבורים (בד"כ שליליים) על אדם שלא נוכח בשיחה;
• בפרסום פרטים על אותו אדם שאותם לא ניתן להוכיח;
• בהעלאת האשמות — הן מוצדקות והן בלתי־מוצדקות — נגד אדם לא בפניו אלא בפני אלה שמכירים אותו;
• ביצירת לובי נגד אותו אדם.
דויד לא עושה זאת. הוא פונה ישירות לשאול עם האשמתו (12ג): "אַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."
שאול לא מפסיק להפיץ רכילות שקרית על דויד (כב 8, 13; כג 22). דויד מצדו מחליט שלא לחטוא גם בדיבור.
הבה נקח דוגמה.
וואו. חרשנו על נאום ההגנה העמוק הזה. עכשוי הלאה לתגובת המלך. היא דוגמה של…
חרטה ללא חזרה בתשובה
ש' חרטה מבלי לחזור בתשובה? — יש דבר כזה?
ת' יש, לדאבוננו. מדובר ברגש רגעי חולף — בזמן שהביטוי
'חזרה בתשובה' מתאר שינוי לב!
• אתם רואים חרטה חולפת כזו בדמעות "עֵשָׂו" (ברא' כז 38-34), כשהתברר לו כי יעקב אחיו לקח את מכירת הבכורה תמורת "נְזִיד עֲדָשִׁים" ברצינות (ברא' כה 34-31). היתה ל"עֵשָׂו" תגובה כמו "אוי! מה עשיתי! שכחתי שעם הבכורה המטומטמת הזו תבוא גם ברכה חומרית!" — אבל הוא לרגע לא חשב לחזור בתשובה על הזלזול בזכות הבכורה (כה 32; עבר' יב 16).
• גם "יְהוּדָה [אִישׁ קְרִיּוֹת]… הִתְחָרֵט" — כך כתוב במתי כז 5-3 — התחרט מבלי לבקש סליחה על מה שעשה;
…והמשך סיפורו של שאול מוכיח כי גם ההתרגשות שפורצת מתוכו עכשיו אינה חזרה בתשובה. הקשיבו:
פס' 20-17 17 וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "הֲקֹלְךָ זֶה, בְּנִי דָוִד?" וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. 18 וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד: צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי; כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה, וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה. 19 וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה, אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יהוה בְּיָדְךָ, וְלֹא הֲרַגְתָּנִי. 20 וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ, וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה? וַיהוה יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי."
? נכון שזה נשמע אמיתי? — "בְּנִי דָוִד — צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי — אַתָּה…הַיּוֹם…עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה — יהוה יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה…" — והכל עם יבבות של בכי. למלך אפילו לא איכפת ש-3000 חיילים ומפקדים מקשיבים ורואים את דמעותיו. — איך אין בכל הריגוש הזה חזרה בתשובה?
? שמעתם איזה וידוי (פס' 20)?: "וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ, וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה?" — "מי פעם שמע על אדם שאלוהים נותן לו הזדמנות להתפטר מאויבו שבא לרצוח אותו — והוא מוותר?"
דמעות יש — וידוי יש — חזרה בתשובה אין. — שינוי לב אין.
גם אם תקראו שוב את פסוקים 20-17, לא תשמעו את שאול מבקש סליחה — לא מדויד ולא מאלוהים.
■ האם ראיתם אנשים בוכים באסיפות? — לא רק בשירה; לא רק תחת השפעת המוזיקה והתאורה והאווירה המרגשת; לא רק בזמן תפילות מרגשות, אלא ממש בזמן הדרשה? ממש מהשפעת דבר־אלוהים?
ראיתי. — וחלק מהרגשנים הרוחניים האלה נהגו לשקר חופשי בחיי היומיום. ולפחות אחת מהן שבכתה בכל דרשה המשיכה חופשי לחיות בניאוף. — נשמע לכם מוכר?
אם לאורך זמן אתם לא רואים אצל הרגשנים את מה שישוע מכנה (מתי ג 8) "פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה" — אזי לא משנה כמה דמעות יש — סביר להניח שאין שינוי לב!
גם אצל שאול אין. הוא מוכן להאשים את עצמו (18ב): "אֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה" — כמו אדם שאומר: "אוי, איזה רע אני! אוי, איזה חוטא אני!…" אבל לא עושה את הצעד המתבקש אל עבר הפיתרון. שאול מאחל לדויד: "[ש]יהוה יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה" — אבל הוא בעצמו לא פונה ל-יהוה.
לכאורה הוא נכנע כעת בפומבי לפסק־הדין ששמואל ביטא אחרי החטא במלחמת עמלק (טו 28): "קָרַע יהוה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ". הוא פונה לדויד ומכריז לאוזני כל צבאו:
פס' 21 "וְעַתָּה, הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל."
אבל תראו כמה הוא דומה ל"עֵשָׂו" (ברא' כז 38, 41): לא רק שמחשבות הרצח לא טוהרו מתוך לבו — כל מה שמעניין אותו כרגע היא…
המשכיות גשמית
פס' 22 "וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוה אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי, וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי."
לא "סליחה"; לא "אני מבטיח להפסיק לרדוף אותך" — כלום! — "'אַתָּה… עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה' — אז יופי. ש'יהוה יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה' — יהוה, לא אני. אני דווקא דורש ממך עוד טובה: 'הִשָּׁבְעָה לִּי' שלא תתנהג כמו כל המלכים במזרח התיכון בזמן החלפת שלטון. 'הִשָּׁבְעָה לִּי' שלא תהרוג אותי ואת צאצאי."
ודויד נשבע — כי אנחנו הרי נמצאים ב'פרק החסד לחוטא':
פס' 23א וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל.
אין בעיה. דויד ממילא כבר נשבע את המבוקש ליורש העצר, לבן־בריתו "יְהוֹנָתָן" (כ 14-17).
פס' 23ב וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל בֵּיתוֹ; וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה.
כך מסתיים פרק כד. — לא נקפוץ ישר לפרק חדש אלא נערוך…
הפקת לקחים:
1. "יִשְׁפֹּט יהוה בֵּינִי וּבֵינֶךָ." — דויד משאיר את המשפט ואת הנקמה ליהוה. זה לא אומר שהוא לא מתפלל שאלוהים יעניש כראוי. מותר להתפלל כך.
אבל את המשפט ואת הנקמה השאירו ליהוה. אתם ואני לא יודעים לנקום בצדק.
2. "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם?" — שמועות ורכילות. — לא לדבר על אחרים מאחורי גבם; גם לא להטות אוזן קשבת כשאחרים רוצים לשתף אתכם ברכילות; ואם כבר שמעתם, אז בוודאי לא להפיץ הלאה.
וואו! יש לנו הרבה מה ללמוד מדויד.
3. חרטה ללא חזרה בתשובה. — "אוי לא! מה עשיתי!" ריגוש לנוכח האשמה. ריגוש עד־כדי דמעות. דמעות שעושות רושם של 'קדוש' על הסובבים. — אבל הכל מבלי לפנות לישוע לשם כפרת חטאים. ריגוש חולף בלי שינוי לב.
אל־תדמו ל"עֵשָׂו" ולשאול ששפכו דמעות — אך אורח חייהם זעק: "אני לא רוצה מושיע!"
פרק כד מסתיים במילים: "וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל בֵּיתוֹ; וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה."
יש כאן יותר מרק מידע על הכיוון שבו כל אחד בוחר ללכת. כדי לראות זאת דרושה גלישה קצרה לנושא שקראתי לו…
קריאה איכותית
■ למה "קריאה איכותית"? — מפני שהיא ההיפך מהריפרוף והשיטחיות שבהם אנחנו עוברים היום על כמות אדירה של חומר כתוב שפוגש את עינינו 24/7.
מה שפתוח לפנינו כרגע הוא דבר־אלוהים. השתדלו שלא לקרוא אותו בריפרוף כמו החדשות, מודעות הפּופּ־אפּ בגוּגל ושטף מסרוני הווטסאפ הבלתי־פוסק. — לדבר־יהוה מגיע מלוא הריכוז שלנו.
סופרים לפני 3000 שנה דווקא סמכו על כך שקוראיהם מקפידים על קריאה איכותית. הם השתמשו בכלים ספרותיים שאותם רק מגלים בקריאה מרוכזת ובחזרה על אותו טקסט מספר פעמים.
הנה, כרגע קראנו סימון סוף פרק מבלי לשים לב. אנחנו כמובן רואים את הרווח שלפני הפרק הבא; את מספר הפרק החדש; מספרי פסוקים שמתחילים שוב מ'1'; ובוורסיה שאני מחזיק יש הכותרת 'פרשת דויד ואביגיל'. אבל כל אלה לא היו כשזה נכתב במקור.
המחבר הקדמוני השתמש במילים "מְּצוּדָה / מְצָדוֹת" כדי להראות לנו איפה מתחיל ואיפה מסתיים פרק כד:
פס' 1 (בעברית) "וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם; וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין־גֶּדִי."
פס' 23ב "וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה."
ה"מְצָדוֹת" בפס' 1 הן 'פתח סוגריים';
ה"מְּצוּדָה" בפס' 23ב היא 'סגור סוגריים';
…וכל מה שנמצא בין השתיים הוא, מבחינת המחבר, פרק או פרשה אחת. — תודה לאל שיש לנו היום ספרים חכמים שמסבירים נקודות כאלה. תארו לעצמכם כמה פעמים אני ואתם היינו צריכים לקרוא את התנ"ך כדי לגלות אותן באופן עצמאי.
! אז, הקפידו על 'קריאה איכותית' של דבר־אלוהים.