לפני שנבאר עוד מזמור המתמקד במשיח ישוע, ראוי לכולנו לרענן זיכרוננו בכתוב בבשורת לוקס כ"ד 27, 44-49. כל פרטי חייו, שירותו, מותו ותחייתו של האדון ישוע המשיח, מפורטים בתורה, בנביאים ובכתובים – ז"א, בתהילים. כשאני מציין שהמזמור מתמקד במשיח ישוע, אני מתכוון לכך שהאדון ישוע עצמו ניכס את המזמור או פסוקים ממנו לעצמו, או שכך אישרו שליחי המשיח ישוע (מרקוס י"ב 10-11, מע"ש ד' 9-12).
בעוד כתבי הקודש (תנ"ך וב"ח) מנותחים כספר עם נושא מרכזי וזוכים לתוכן עניינים המציג את ההקשרים בין הפרקים כדי לפתח את הנושא המרכזי שבספר, ספר תהילים "זוכה" לטיפול שונה. ספר תהילים מנותח ברוב המקרים ועל ידי רוב הפרשנים כספר שירה בן 150 פרקים. רק בתקופה האחרונה מתרבים המחקרים המתייחסים לתהילים כספר עם נושא מרכזי הכולל חיבורים והקשרים בין הפרקים. למרות שעדיין לא פוענח לחלוטין ה- DNA השלם של ספר תהילים, בדבר אחד כל החוקרים המשיחיים מסכימים, שספר תהילים כולל בתוכו תיאור שירותו, חייו, מותו ותחייתו של המשיח ישוע (לוקס כ"ד 43-47).
על מנת להבין את הציווי להלל את אלוהים הפותח את המזמור, הקורא חייב להבין ולהפנים את הסיכום ממזמורים 109-110. בשני המזמורים הללו דוד המלך זועק לאלוהים למען יציל אותו מאנשי הרשע החפצים ברעתו ומונעים ממנו לשרת ולמלא את תפקידו כמלך ירא אלוהים. תשובתו המיידית של אלוהים מדהימה, מעודדת, מנחמת ומחזקת את כל ילדי אלוהים בכל הדורות. אלוהים מבטיח בפרק ק"י לא רק לטפל באדם הרשע המטריד את דוד המלך, אלא לטפל בשורש הרשעה, בשטן בכבודו ובעצמו ולמחוץ את ראשו. זאת, כדי שילדי אלוהים יהיו עסוקים בלשרת את אדונם ללא כל הפרעה.
למעשה, הסיומת של פרק ק"י ראויה להיות ההתחלה של מלכות המשיח הארצית, מכיוון שהיא מתארת תקופה בה השטן נוטרל וכל אויבי אלוהים הוסרו מעל פני האדמה (ק"י 5-7). הסיומת של מזמור ק"י מרמז על חזרה לתקופה הדומה לבראשית ב', לפני החטא, אז אדם וחווה חיו בנוכחות ובקרבת אלוהים, ושרתו אותו בטוהר וקדושה. אז זאב וכבש יגורו בצוותא (ישעיה י"א).
לאור הניצחון של אלוהים על השטן ועל כל אויבי אלוהים, וחזרת העולם לחיים בהם החטא מרוסן, המחבר מתפרץ במזמורי הלל קי"א-קי"ט המשבחים את אלוהים עבור ריבונותו, פועל ישועתו, דברו וחסדו.
תגובה דומה, קרי הלל ושירה בעקבות ישועתו של אלוהים, ניתן לראות במקרים הבאים:
א. תגובת משה בשירת הלל לאחר הצלת עם ישראל מפרעה בים סוף (שמות טו 2). גם שם משה ציין את ימין-יהוה הפועלת לישועת עמו, שהיא הקבלה למזמור ק"י 1.
ב. ישעיה הנביא מתאר את ישועת אלוהים בפרק י"א על ידי זרע ישי, ובפרק י"ב ישעיה פוצח בשירת הודיה וזמר על ישועת אלוהים.
מהו הרעיון המרכזי של מזמור קי"ח?
מזמורים קי"א – קי"ט מהווים אשכול מזמורים המתארים את חסד אלוהים בגאולת בני אדם. ההתחלה בגאולת ישראל ממצרים (קי"ד) והאחרונה בגאולת העולם מעבדות החטא, מקללת המוות של החטא (קי"ח). כמו שישעיה הנביא הקביל בין הגאולה ממצרים לגאולה מעבדות החטא (ישעיה נ"ב-נ"ג), כדי להדגיש את אלוהותו של המשיח, כך עושה גם עורך ספר תהילים במזמורים קי"ד-קי"ח.[1]
פרק קי"ח מתמקד בדרך בה אלוהים גואל את עמו, ופרק קי"ט מסיים בהלל רבתי לאלוהים ודברו. פרק קי"ט מהווה סיומת לקבוצת מזמורים אלו, שהרי מפרק ק"כ מתחיל אשכול מזמורי המעלות.
מזמור תהילים פרק קי"ח:
א הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ב יֹאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ג יֹאמְרוּ-נָא בֵית-אַהֲרֹן: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ד יֹאמְרוּ-נָא יִרְאֵי יְהוָה: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ה מִן-הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ.
ו יְהוָה לִי לֹא אִירָא מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם.
ז יְהוָה לִי בְּעֹזְרָי, וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי.
ח טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בָּאָדָם.
ט טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.
י כָּל-גּוֹיִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.
יא סַבּוּנִי גַם-סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.
יב סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.
יג דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַיהוָה עֲזָרָנִי.
יד עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה.
טו קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים; יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
טז יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה; יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
יז לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
יח יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי.
יט פִּתְחוּ-לִי שַׁעֲרֵי-צֶדֶק, אָבֹא-בָם אוֹדֶה יָהּ.
כ זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ.
כא אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי, וַתְּהִי-לִי לִישׁוּעָה.
כב אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
כג מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
כד זֶה-הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
כה אָנָּא יְהוָה הוֹשִׁיעָה נָּא; אָנָּא יְהוָה הַצְלִיחָה נָּא.
כו בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהוָה.
כז אֵל יְהוָה וַיָּאֶר-לָנוּ: אִסְרוּ-חַג בַּעֲבֹתִים, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
כח אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ; אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.
כט הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
חלוקת הפרק[2]
- I. הקריאה להלל והשתחוויה (פ. 1-4)
- הקריאה לישראל (2).
- הקריאה ללוי (3).
- הקריאה לכלל הגויים יראי אלוהים (4).
- II. הסיבות להלל ולהודות לאלוהים (פ. 5-28)
- אלוהים עונה לתפילתנו ומצילנו מאויבינו (5-18).
- אלוהים עונה לתפילות ומציל מצרה (5-7)
- קריאה לבטוח באלוהים (8-9)
- אלוהים מעניק ניצחון על האויבים (10-13)
- אלוהים הצילנו למען נספר נפלאותיו (14-18)
- ישועת אלוהים נועדה להחזירנו לנוכחות אלוהים למלא את תכלית בריאתנו (19-27).
- תכלית הישועה (19-21)
- דחיית הישועה על ידי עם ישראל (22-23).
- קבלת הישועה על ידי עם ישראל (24-27).
III. תוצאת הישועה (28-29).
- ההתחייבות להשתחוויה והודיה (28-29)
מבחינת סגנון הכתיבה של מזמור קי"ח, ניתן לזהות מבנה של שיר. להלן הצעתי.
פזמון א: הלל והודיה (פ. 1-4).
תיאור פעלי אלוהים א: (פ. 5-7).
פזמון ב: הלל והודיה: (פ. 8-9).
תיאור פעלי אלוהים ב: (פ. 10-13)
פזמון ג: הלל והודיה: (פ. 14-21).
תיאור פעלי אלוהים ג: (פ. 22-27)
פזמון ד: הלל והודיה: (פ. 28-29)
- I. הקריאה להלל והשתחוויה (פ. 1-4)
א הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ב יֹאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ג יֹאמְרוּ-נָא בֵית-אַהֲרֹן: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ד יֹאמְרוּ-נָא יִרְאֵי יְהוָה: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
בפסוקים 1-4 המחבר קורא ליהודים וגויים להודות לאלוהים כי אלוהים הוא טוב וחסדו עומד לעולם. המחבר מציין שלוש קבוצות: ישראל, בית אהרון שמייצג את שבט לוי ממנו באים הכוהנים, וכן את יראי יהוה מכלל העמים. בכך המחבר מציין את כל משפחות העמים.
יראי יהוה בפסוק 4 מתייחס לכלל הגויים יראי אלוהים הנושעים. הכוונה לכל מי שאינו נחשב לצאצא ביולוגי של אברהם, יצחק ויעקב, אך למרות זאת הם שותפים לאמונה המושיעה של אברהם, יצחק ויעקב.
שלושת הפסוקים הללו מוזכרים גם במזמור קט"ו 9-11 וגם שם באותו ההקשר – אלוהים הוא אלוהי האמת של היהודים והגויים כאחד.
לאור הנאמר, המחבר מלמדנו שכל בני האדם צריכים להודות לאלוהים ולהלל את שמו.
ומדוע? כי ישועתו של אלוהים וחסדו אינם מבדילים בין יהודי לגוי.
ולכן מחבר מזמור קי"ז זועק בקול: "הללו את יהוה כל גויים, שבחוהו כל האומים. כי גבר עלינו חסדו ואמת יהוה לעולם, הללו-יה."
באיגרת אל הגלטים ג' 26-29 שאול השליח מפרט שאין הבדל בעיני אלוהים בין יהודי לגוי בכל הקשור לישועה.
במזמורים כ"ב 28-29 ו-פ"ו 9-13 כתוב שכל הגויים שאלוהים עשה יבואו וישתחוו לפניו.
מדוע? כי רק אלוהים הוא אלוהי אמת וישועתו היא לכלל בני האדם. כי רק אלוהים הוא מלך כל העולם.
האם מחברי המזמורים המציאו רעיון חדש?
לא ולא! משה רבנו כבר ניבא שיהודים וגויים יהללו וירננו ביחד את שם אלוהים בעבור ישועתו (דברים ל"ב 43). גם ישעיה הנביא בפרק נ"ו 7 אמר שביתו של אלוהים יקרא בית תפילה לכל העמים.
שאול השליח הבין שהקהילה המאחדת בתוכה יהודים וגויים נושעים, היא אותו המסתורין שהנביאים תיארו בדרכים שונות (איגרת אל האפסים פרק ג', אל הרומים ט"ו 10-11).
מכאן, יהודים וגויים נדרשים להלל את שם אלוהים בגלל חסד הישועה שלו עבורם, ללא הבדל מין ולאום.
יישום:
- האם אתה מתחיל כל יום בהודיה לאלוהים? זכור שישועתך היא מתנת חסד נצחית.
- אצל אלוהים אין איפה ואיפה בכל הקשור לערך ילדיו הנושעים. את כל הנושעים הוא אוהב באופן זהה ושילם עבור ישועתם מחיר זהה – דם המשיח ישוע.
- הזהות של כל הנושעים היא בנים לאלוהים. כך אלוהים רואה אותנו וכך הוא מתייחס אלינו (אל הרומים ח' 14, גלטים ד' 6-7). הזהות שלנו אצל אלוהים היא הזהות הקובעת והנצחית. עלינו לאחוז בזהות זו ולהחשיבה כעליונה לכל, כדי להתחזק נפשית, לגדול רוחנית ולפאר את שם האדון.
- II. הסיבות להלל ולהודות לאלוהים (פ. 5-28)
- ה' עונה לתפילתנו ומצילנו מאויבינו (5-18).
ה מִן-הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ.
ו יְהוָה לִי, לֹא אִירָא מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם.
ז יְהוָה לִי בְּעֹזְרָי, וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי.
ח טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בָּאָדָם.
ט טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.
י כָּל-גּוֹיִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.[3]
יא סַבּוּנִי גַם-סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.
יב סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.
יג דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַיהוָה עֲזָרָנִי.
יד עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה.
טו קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים; יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
טז יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה; יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
יז לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
יח יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי.
המחבר מבהיר שהסיבה להלל את אלוהים נעוצה בכך שאלוהים שמע את תפילת הזעקה שלו, ענה לו ומילא אחר בקשתו והיא – הצלה מאויביו. הצלה ממצב אקוטי חסר תקווה.
המחבר היה במצב לחוץ, מאיים, ומשם הוציא אותו אלוהים והעמידו במרחב-יה. הכוונה, במקום רחב, לא מאיים, מקום של ביטחון, שלווה ושלום.
כמו שההיפך מצר זה רחב, כך ההיפך ממיצר וצרה זה מרחב-יה.
תוספת ה"יה" נועדה להדגיש שהחירות והביטחון שהמחבר זכה לו נובעים מאלוהים ולא מכוחו שלו. כמו כן, החירות והשלווה כוללים את נוכחות אלוהים.
זאת אומרת שהצלה מן הצרה אינה מתבטאת רק בהסרת האויב, כי האויב תמיד יכול לחזור בצורות שונות. הצלה במלוא מובן המילה מתבטאת בכך שאלוהים העבירו לצידו, למקום בו המחבר מוגן על ידי אלוהים. במילים פשוטות, המחבר עובר ממצב בו הוא התמודד מול האויב לבד ומרגיש מאוים, למצב בו אלוהים מתמודד נגד האויב והמחבר מרגיש בטחון, שלום וחירות.
מתוך ההתנסות בכוחו הריבוני של אלוהים, המחבר מסיק שאם אלוהים לצידו, אין לו מה לחשוש מתכניותיהם של אויביו, בני האדם.
פסוק 5 במזמור הנוכחי דומה בתוכנו לדברי יונה הנביא בפרק ב 3: "ויאמר: קראתי מצרה לי אל יהוה ויענני, מבטן שאול שיוועתי שמעת קולי."
במקרה של יונה הנביא – המקום הצר והצרה היו במעיו של הדג הגדול, שלא היה לו כל סיכוי להינצל ממנו – ומכאן מבחינתו של יונה מדובר בהצלה ממוות אל חיים. חיזוק לדיעה שיונה הוקם ממוות לחיים לאחר שלושה ימים במעי הדג אנו מקבלים מההשוואה לדברי האדון ישוע: רק אות יונה הנביא יינתן לכם, והכוונה לתקומתו של האדון ישוע מן המתים לאחר שלושה ימים (מתי י"ב 39-40, לוקס י"א 29-30). מכיוון שאלוהים הציל אותו ממצב חסר סיכוי ותקווה, המחבר מבין שאם אלוהים לצידו, שום אדם ואף גורם לא יוכל לנצחו, גם לא המוות. פסוקים דומים נמצאים ב: יוח"א ד' 4, אל הרומים ח' 31-39, שמות י"ד 14, מל"ב ו' 16.
המחבר מבין שאם אלוהים לצידו, הוא יזכה לראות את מפלת אויביו (שמות י"ד 14; ע"ג 17).
לאחר שהמחבר הפנים והבין שהצלתו נבעה אך ורק מכוח התערבותו של אלוהים בעקבות תפילתו וזעקתו אליו, הוא ממליץ לנו לחסות באלוהים.
במילים פשוטות: רוצים ניצחון בחיים? אמצו את פסוקים 8-9:
ח טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בָּאָדָם.
ט טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.
מילים דומות נאמרו גם מפי ירמיה הנביא בפרק י"ז 5-9. מי שבוטח באדם, ארור. מי שבוטח באלוהים – מבורך.
ההמלצה החמה הזו גם פותחת את ספר תהילים בפרק ב' 12: "נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוסי בו."
במזמור ב', ההמלצה ואזהרה היא לבטוח בבן האלוהים. הביטחון באלוהים מהווה תנאי בסיסי לכך שהודייתנו תהיה מקובלת בעיני אלוהים. גם בפרק הנוכחי ההמלצה הזו לבטוח באלוהים שרירה וקיימת, כי ימין אלוהים היא ביטוי לציין את בן האלוהים, המשיח ישוע בכבודו ובעצמו (פסוקים 15-16).
המחבר מציין שטוב יותר לבטוח באלוהים מאשר בנדיבים (ז"א בבני אדם).
הסיבות:
- 1. רק אלוהים מסוגל להושיע ולהגן עלינו מכל אויב, כולל השטן בכבודו ובעצמו (יוח"א ד' 4; אל האפסיים ו' 10-18).
- 2. כל מה שאלוהים נותן לנו ועושה למעננו הם מתנות חסד. אלוהים לעולם לא יזדקק לדבר מאיתנו. כל מה שניתן לאלוהים זה את ליבנו וזה מתוך אמונה אוהבת ומקריבה (אל הרומים י"ב 1-2).
- 3. כל מה שנקבל מבני אדם, מן הסתם ביום בהיר גם נצטרך להחזיר בדרך זו או אחרת. כמו שאומרים: "מתנות חינם עולות ביוקר".
- 4. ביטחון באדם לעולם לא ישקיט ליבנו באופן מושלם ותמיד ישאיר מקום לחרדה שתהווה מוקש לנפשנו (משלי כ"ט 25). ביטחון באלוהים מסיר חרדה ומתח ומשקיט הנפש.
לכן, עדיף תמיד לבטוח רק באלוהים.
בפסוקים 10-13 המחבר שוב מציין את עזרת אלוהים בהצלתו מאויביו ולאחר מכן פורץ שוב בפסוקי הודיה והלל לאלוהים בפסוקים 14-18.
י כָּל-גּוֹיִם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.
יא סַבּוּנִי גַם-סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.
יב סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.
יג דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַיהוָה עֲזָרָנִי.
בפסוקים 10-13 המחבר מפרט את המצב האקוטי בו הוא היה וזאת כדי להדגיש שהצלתו הייתה פעולה ריבונית של אלוהים, ולא תכסיס אנושי שלו.
המחבר מציין שכל הגויים – ז"א אלו שאינם יראי אלוהים, עלו נגדו במטרה להמיתו. כל הגויים צרו עליו, סבבו אותו ולא נתנו לו סיכוי להינצל.
לאור פסוק זה הפרשנים טוענים שהמחבר מייצג את עמו, כי אכן גויים רבים עלו ועולים על עם ישראל אך לא על אדם בודד.
שימו לב שסגנון דומה קיים גם במזמור כ"ב 13: "סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני." ובפסוק 17: "כי סבבוני כלבים עדת מרעים היקיפוני…".
בעוד בפרק כ"ב הקורבן הינו המשיח ישוע, הרי שבמזמור קי"ח הקורבן או המטרה להשמדה הינו מלך ישראל ועם ישראל.
אם כן, מה המכנה המשותף בין שני הפרקים? (כ"ב ו-קי"ח)
הדמיון בין השניים הוא שבשני המקרים הקורבן הוא חוליה בתוכנית הישועה של אלוהים. במזמור כ"ב המטרה היא המשיח ישוע, ובמזמור קי"ח, ככל הנראה מלך ישראל ועם ישראל.
והנה, אלוהים היה בעזרו של מלך ישראל ועם ישראל, וכל הגויים אשר צרו עליו – מתו (אמילם = נכרתו. הסיר עורלה, מל). [4]
והתגובה?
בפסוקים 14-18 המחבר פוצח שוב בהלל והודיה לאלוהים ומציין אחת מהסיבות לשמה אלוהים מציל את יראיו.
יד עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה.
טו קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים; יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
טז יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה; יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
יז לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
יח יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי.
חלק מפסוקי ההלל הללו זהים להלל וההודיה שכתב משה רבנו לראשונה בספר שמות ט"ו 2, ומצוטטים בתהילים ק"י 1 ובספר ישעיה י"ב.
מה המכנה המשותף למראי המקומות הללו?
בכולם יש ציון לימין-אלוהים או למשיח עצמו שהוא היושב לימין אלוהים והוא בכבודו ובעצמו הזרוע המושיעה את ילדי אלוהים מקללת החטא.
למרות שאלוהים מציל את יראיו מאתגרי החיים, הרי שההצלה המשמעותית ביותר היא זו מקללת החטא, מריחוק נצחי מאלוהים.
ההצלה המשמעותית שאותה המחבר מפאר היא זו המנצחת את המוות ומבטיחה חיי נצח ליראי אלוהים עם אלוהים בעולם חדש וללא קללת החטא.
בפסוקים אלו המחבר נכנס יותר לפרטים ומבהיר שישועת אלוהים היא בידו של אלוהים ותכליתה ברורה:
ההצלה של אלוהים את יראיו והענקת החיים להם היא למען ימשיכו להכריז את שם אלוהים ומעשיו לכל.
איזה יופי. המחבר מבהיר לנו את התכלית לחיינו. אלוהים יעד את החיים שלנו למען שמו וקידום תוכניתו, ולא למען קידום תכניותינו האנוכיות (בראשית א' 26-29). את המסקנה הזו המחבר גם מציין בפרק קט"ו 17: "לא המתים יהללו-יה, ולא כל יורדי דומה."
אם כן, הבה לא נהיה כמו דור מגדל בבל שחשבו להמשיך את חייהם להאדרת שמם, אלא נקדש את חיינו למען האדרת שם אלוהים ופועלו (בראשית י"א).
שימו לב: בפסוק 18 המחבר אומר: "יסור יסרני יה, ולמוות לא נתנני".
"יסור יסרני יה" משמע, שאלוהים הוכיח אותי, ייסר אותי, איפשר לדבר קשה ומעיק להתרחש בחיי.
ואכן, אלוהים מעולם לא הבטיח שצרה ואתגר לא יהיו חלק מחיי ילדיו. ההיפך הוא הנכון. אלוהים הבטיח צרה ואתגרים בחיי ילדיו, אך יחד עם זאת גם הבטיח שמלוא כוחו עומד לצידנו כדי להתגבר על כל הצרות וכל האתגרים (מתי ז' 24-26, קור"א י' 13, טימ"ב ג' 12, יוח"א ד' 4, ועוד).
דבר אלוהים מציין שאלוהים מוכיח ומייסר את מי שהוא אוהב. תוכחה היא הוכחה לאהבה כאשר זו נעשית במטרה לתקן וליישר את דרכי אהוביך, ילדיך. ואכן, אלוהים מוכיח את אהבתו ליראיו גם דרך משמוע וקושי שנועדו לתקן את דרכיהם, להסיר את החטא והעיקשות מחייהם, אך לא להשמיד אותם או להרחיקם מנוכחותו (ראה אל העברים י"ב 5-13).
יישום:
- הדרך היחידה להבטיח את מלוא כוחו של אלוהים לצידך כדי שיענה לתפילותיך, זה לוודא שאתה מבין שימין אלוהים הוא אישיות עם שם, והשם הוא ישוע וליבך שייך לו. האם ליבך שייך לישוע?
- האם אתה בועט באלוהים כשהוא מייסר אותך או שאתה נכנע בענווה למוסר אלוהים, ביודעך שאתה טעית ואתה הוא זה שצריך להשתנות?
אם תיכנע לתוכחת אלוהים באמונה ואהבה, תוכל לחוות בדרך משנה חיים את מלוא כוח רוח הקודש פועל בחייך ופותר את האתגרים המאיימים בחייך.
- לישועת אלוהים יש תכלית: לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
האם פיך מלא בהודיה לישועת אלוהים בחייך?
- II. הסיבות להלל ולהודות לאלוהים (פ. 5-28)
- ה' עונה לתפילתנו ומצילנו מאויבינו (5-18).
- ישועת אלוהים נועדה להחזירנו לנוכחות אלוהים למלא את תכלית בריאתנו (19-27).
יט פִּתְחוּ-לִי שַׁעֲרֵי-צֶדֶק, אָבֹא-בָם, אוֹדֶה יָהּ.
כ זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ.
כא אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי, וַתְּהִי-לִי לִישׁוּעָה.
כב אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
כג מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
כד זֶה-הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
כה אָנָּא יְהוָה הוֹשִׁיעָה נָּא; אָנָּא יְהוָה הַצְלִיחָה נָּא.
כו בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהוָה.
כז אֵל יְהוָה וַיָּאֶר-לָנוּ: אִסְרוּ-חַג בַּעֲבֹתִים, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
לאחר שמחבר המזמור צהל בשמחה כי ישועת אלוהים העניקה לו חיים, הוא כעת בפסוקים 19-21 מציין את תכלית הישועה שניתנה לו מאלוהים.
א. המחבר בטוח ואין לו כל ספק שישועתו מאפשרת לו להיכנס לתוך שערי-הצדק.
המחבר אינו מתחנן או עומד מול שערי הצדק ומחכה לאישור. המחבר נשמע כמו ילד שחזר לביתו מבית הספר, ובעודו בחדר המדרגות, הוא קורא בקול רם לאימו שתפתח את הדלת, כי הוא רעב ורוצה לאכול עכשיו.
כמו שהילד אינו עומד מול הדלת ומחכה לאישור כניסה לבית שלו, אלא מתפרץ ונכנס לביתו בביטחון מושלם ולא מעורער, כך כל אחד מאיתנו הנושעים יכול לשמוח בביטחון שיש לנו לקרא לאלוהים: אבא אבינו, ולרוץ דרך שערי הצדק לעבר זרועותיו, לתוך נוכחותו (אל הרומים ח' 15, אל הגלטים ד' 6).
ב. מה משמעות הביטוי שערי-צדק?
במזמורים 15, 16, 24 דוד המלך חוזר על אותו מוטיב במילים שונות אך בתכלית זהה. שערי-צדק, פתחי-עולם, אוהליך והר קודשך, כולם מהווים מילים נרדפות למקום בו אלוהים שוכן.
במצב הנצחי, הכוונה להיכנס לקודש הקודשים של אלוהים ולהיות בנוכחותו.
ג. מי רשאי להיכנס לשערי הצדק, לקודש הקודשים השמימי?
לפני שאענה על שאלה זו הבה נרענן את זיכרוננו בנוגע לסיבה שבגללה בני אדם סולקו מקודש הקודשים של אלוהים.
בבראשית ג' אדם וחווה חטאו ובשל חטאם אלוהים סילקם מגן עדן. אלוהים הציב את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת כדי למנוע מכל אדם חוטא לחזור לקודש הקודשים של אלוהים עם חטא (בראשית ג' 22-24).
מאז, אף אדם לא יכול היה להיכנס לקודש הקודשים במשכן או בבית המקדש.
רק הכוהן הגדול, פעם בשנה ביום הכיפורים, העלה זבחים וקורבנות עבורו ועבור כלל העם, ונכנס לקודש הקודשים כשהוא אפוף בעשן הקטורת כדי לשמוע את תשובת אלוהים לגבי מצב העם מבחינה רוחנית.
והנה במזמורים 15 ו-24 דוד המלך אומר במפורש מה הם התנאים הנדרשים מאדם כדי להיכנס לנוכחות אלוהים. רק צדיקים יכולים לעבור דרך השער הזה.
אנו מכירים את הטקסט הזה במילים נרדפות: לידה מחדש, התכסות בצדקת המשיח ישוע (יוחנן ג 3-5, קור"ב ה' 21). כל המאמין שישוע הוא המשיח בן האלוהים אשר בא לעולם בדמות אדם ומת כקורבן כפרת החטאים שלנו וקם לתחיה מן המוות לאחר שלושה ימים, ייוושע. כל המאמין כך, אמונתו נחשבת לו לצדקה והינו צדיק בעיני אלוהים (בראשית ט"ו 6, אל הרומים י' 9-10).
ואכן כך הדבר, הדרך היחידה להיכנס לקודש הקודשים של אלוהים זה רק אם אנו לבושים בצדקת המשיח ישוע (קור"ב ה' 21). ואכן, כל הקורא בשם ישוע המשיח לכפרת חטאים, ייענה על ידי אלוהים ויקבלה. אלוהים לעולם לא ידחה זעקה מלב נשבר החוזר בתשובה ומבקש ישועה.
מחבר אל העברים גם מציין שדם הכפרה של המשיח מכסה את כל פרטי המשכן השמימי של אלוהים וכך מהווה עבורנו חוצץ שמאפשר לנו לבוא פנימה, דרך שערי הצדק ישר אל זרועותיו של אבינו שבשמיים (אל העברים ט' 11-14, 23-28).
אם כן, ישועתנו מבטיחה לנו כניסה בטוחה לקודש הקודשים של אלוהים, בחזרה למקור כדי למלא את תכלית בריאתנו.
כרטיס הכניסה למשכן אלוהים היה יקר: דם המשיח ישוע במותו על הצלב עבורנו. חייו בעבור חיינו.
בפסוקים 22-27, המחבר מתאר את שתי הופעותיו של המשיח ישוע כחלק מתוכנית הישועה של אלוהים את עמו ישראל. הראשונה היא דחיית המשיח, והשניה היא קבלת המשיח שנידחה.
מן הסתם, רבים לא הבינו זאת כאשר נכתב המזמור.[5] לאחר שהמשיח ישוע הופיע לראשונה ונדחה על ידי עמו, הוא ציטט את הפסוק הזה כדי להוכיח שדחייתו אינה כישלון תוכניתו של אלוהים, אלא אדרבה, היא חלק מתוכנית אלוהים המושלמת. עם ישראל עתיד לקרא ולבקש את המשיח ישוע באחרית הימים. אז ישוב המשיח וכל ישראל ייוושע (אל הרומים י"א 25-26).
וכך, פסוקים 22-23 מציינים את הופעתו הראשונה של המשיח.
כב אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
כג מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.
א. פירוש מילולי של הטקסט:
אבן הבניין שהבונים דחו כי החשיבוה כלא מתאימה וזנחוה הצידה, נתגלתה מאוחר יותר להיות אבן פינה אשר בעזרתה מחברים את זוית בנין הבית. אותה אבן קובעת את יציבות הבית וכן את דיוק הבניה של הקומות הבאות.
הדחיה הראשונית של האבן הייתה חלק מתכניתו של אלוהים, ותוכניתו של אלוהים נסתרה מעינינו, היא הייתה לנו כסוד (נפלאת)[6].
ב. ההתגשמות של הנבואה בדחיית ישוע כאדון ומשיח ישראל.
בבשורת מתי כ"א 33-41 האדון ישוע ממשיל את משל בעל הכרם והחוכרים לפרושים. הפרושים התנגדו לכך שישוע לימד במקדש בסמכות, לימוד שאינו תואם לפרשנות שלהם את התורה, ושאלתם המרכזית הייתה: באיזו סמכות אתה מלמד? דרך המשל האדון ישוע לימד על אלוהותו, משיחיותו ומלכותו.
בפסוק 42 האדון ישוע ציטט את הכתוב במזמור קי"ח 22-23 והבהיר להם שדחייתם את המשיח, אותו, אינה בגדר הפתעה אלא נבואה שמתגשמת לנגד עיניהם. וכך האדון ישוע שם עצמו כאבן הפינה, אבן הראש (ראה גם מרקוס י"ב 10, לוקס כ' 17).
השליחים של האדון ישוע הבינו היטב את הנבואה ממזמור קי"ח 22-23 וכך הסבירו את דחיית המשיח ישוע על ידי עם ישראל.
1. השליח שאול באיגרת אל הרומים ט' 33 וכן באיגרתו הראשונה לקורינתיים א' 23 אף קישר בין מזמור קי"ח 22-23 לבין דברי ישעיה הנביא בפרק ח' 14-15: "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל לפח ולמוקש ליושב ירושלים. וכשלו בה רבים, ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו." (ראה פסוק דומה בישעיה כ"ח 16).
כמו כן, באיגרת אל האפסיים ב 20 שאול מבהיר שגוף המשיח כולו מבוסס על ישוע כאבן הפינה.
2. פטרוס השליח באיגרתו הראשונה בפרק ב' 6-8 ובמעשי השליחים ד' 11 לימד שמזמור קי"ח 22-23 מציין את דחיית המשיח ישוע על ידי עמו.
לאחר שהוכח שמזמור קי"ח 22-23 מציין את דחיית המשיח על ידי עם ישראל בהופעתו הראשונה, כעת נראה שפסוקים 24-27 מציינים (מנבאים) את קבלת המשיח ישוע על ידי עמו ישראל בעת חזרתו של המשיח ישוע באחרית הימים.
כד זֶה-הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
כה אָנָּא יְהוָה הוֹשִׁיעָה נָּא; אָנָּא יְהוָה הַצְלִיחָה נָּא.
כו בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהוָה.
כז אֵל יְהוָה וַיָּאֶר-לָנוּ: אִסְרוּ-חַג בַּעֲבֹתִים, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
ואכן, האדון ישוע המשיח במו פיו אמר בבשורת מתי כ"ג 39: "ואני אומר לכם: מעתה לא תראוני עד אשר תאמרו 'ברוך הבא בשם יהוה!". (ראה גם לוקס י"ג 35).
ישוע התייחס לחזרה בתשובה של שארית עם ישראל לפני שובו באחרית הימים. המשיח ישוע ישוב בעת בו עם ישראל יתחרט על מעשיו ויקרא בשם ישוע לחזרה בתשובה (ראה זכריה י"ב 10 עד י"ג 6, וכן אל הרומים י"א 25-26).
וכך הוכח שפסוקים 22-23 מציינים את הופעתו הראשונה של ישוע עת נדחה על ידי עמו, ופסוקים 24-27 מציינים את הופעתו השניה של ישוע עת יקבלוהו עם ישראל כאדון ומושיע מכפר חטאים.
אומנם הקהל שראה את ישוע נכנס לירושלים בחג הפסח קרא בקול רם: "ברוך הבא בשם יהוה…" (יוחנן י"ב 13), אך קריאה זו לא נבעה מאמונה מושיעה. לראיה, ראשי העם וקהל רב דחה את ישוע כאדון ומושיע מכפר חטאים.
בעתיד, קריאה זו תנבע מהלב הנושע של שארית עם ישראל.
איך אלוהים השתמש בדחיית עם ישראל את המשיח ישוע?
שאול השליח ענה על השאלה הזו באיגרת אל הרומים י'א 11: "על כן אני שואל, האם מעדו כדי שיפלו ללא קום? חס וחלילה! אלא שבמעידתם הישועה לגויים, להקניא אותם."
הבשורה אומנם לא התקבלה בזרועות פתוחות בישראל, אך נחתה על לבבות מוכנים בקרב הגויים. אלא, מתוך ציות לדבר אלוהים ומתוך אהבת המשיח, בישרו את הבשורה ליהודים וחלקם קיבל את הבשורה ונושע.
וכך כבר אלפיים שנים, גויים נושעים מבשרים את הבשורה ליהודים. במאה האחרונה קמו קהילות רבות של מאמינים יהודים, והללו ממשיכים לבשר את הבשורה של ישוע לבני עמם.
פסוק 26 נראה כמו קריאת הכוהנים ופסוק 27 כמו תשובת העם.
מה המשמעות של פסוק 27?
כז אֵל יְהוָה וַיָּאֶר-לָנוּ: אִסְרוּ-חַג בַּעֲבֹתִים, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
עם ישראל עתיד לקרוא ולבקש מאלוהים שיאיר אורו עליהם.
ההקשר מתחבר לברכת הכוהנים הכתובה בספר במדבר ו' 24-27: "יברכך יהוה וישמרך. יאר יהוה פניו אליך ויחונך. ישא יהוה פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.".
הארת הפנים של אלוהים משמע – ברכת אלוהים עלינו. ההיפך זה "הסתר פנים" ומשמע – היעדר מעורבות אלוהים לטובתנו, זאת אומרת הסרת הברכה של אלוהים מאיתנו.
עם ישראל עתיד להבין את המשמעות של דחיית המשיח וישכיל להבין שבעקבות כך טעם לאורך שנים רבות חוסר ברכה, יותר הסתר פנים מאשר הארת פניו של אלוהים.
האור של אלוהים היא לא מנורה של 1000 וואט, אלא זה המשיח בכבודו ובעצמו. לא לחינם אמר ישוע: אני אור העולם (יוחנן ח' 12). ראה הקשר דומה בישעיה ט' 1: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמוות אור נגה עליהם.".
לפיכך, הקריאה של עם ישראל למען יאיר יהוה עליהם משמע, שיעניק להם את מלוא הברכה של המשיח ישוע.
ומה כוונת המשך פסוק 27: "… אִסְרוּ-חַג בַּעֲבֹתִים, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ."
משמעות המילה "איסרו' היא לקשור. זאת אומרת, קישרו את החג בחבלים חזקים עד קרנות המזבח.
איסרו-חג, הוא היום הבא מיד לאחר החג.[7] היהדות הרבנית מציינת איסרו-חג לכל אחד מהרגלים: פסח, שבועות וסוכות. כתבי הקודש לעומת זאת מציינים רק חג אחד בו נקשר אליו יום נוסף כמועד יהוה לכל דבר וענין ומועד זה בעל משמעות מיוחדת – "עצרת" הנערך מיד בסיום חג סוכות (ויקרא כ"ג 36).
אני מציע שהמשמעות של הפסוק מתייחסת לחג עצרת שהינו היום השמיני של סוכות.
חג עצרת מציין את התחנה הסופית של מועדי-יהוה ומכאן את ההתחברות הנצחית של הנושעים עם אלוהים במשכנו.
רק שם ורק אז ימלאו הנושעים בשלמות, קדושה וטוהר את היעוד לשמו נבראו.
פרשנות זו לדעתי, מתחברת טוב יותר לשמחת הישועה המתלווה לחזרתו של המשיח וישועת עם ישראל.
חיזוק להבנה הזו אני רואה בספר זכריה י"ד 16-21. הנביא זכריה מציין את חג הסוכות כמועד שיא השמחה של ישועת עם ישראל והתחברות נושעים מכלל העמים.
מחבר איגרת אל העברים בפרק י"ב 22 מציין את העצרת כשיא התקווה והשאיפה של הנושעים. הכוונה לעצרת הקודשים בהר ציון הנצחי בשמים. עצרת זו היא התחנה הסופית של תוכנית הישועה של אלוהים והיא המתאימה לסיים את מזמור קי"ח.
III. תוצאת הישועה (28-29)
- ההתחייבות להשתחוויה והודיה (28-29)
כח אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ; אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.
כט הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
לאחר שהמחבר ציין את ההבטחות הנפלאות השמורות לנושעים, אין פלא שהוא מסיים את המזמור עם ההתחייבות להשתחוויה והודיה.
אחים ואחיות יקרים, שימו לב לדבר מעניין ביותר.
המחבר מתחייב להלל ולפאר את אלוהים לאור הבטחות שעדיין לא התגשמו מבחינתו.
ההתחייבות שלו נובעת מתוך ביטחון מושלם בקיום הבטחותיו של אלוהים.
ראו איזו ברכה יש לנו באלוהים ובדברו. אנו יכולים וצריכים לשמוח כבר היום על הבטחות שיתגשמו, לפעמים, רק לאחר מותנו.
מחבר המזמור סיים את חייו עם סיפוק ושלווה שהוא עתיד לחיות בנוכחות אלוהים ולהלל את אלוהים לנצח נצחים.
סיכום:
- המחבר קורא לך ולי לבטוח באלוהים ולהודות לו.
האם אתה מודה בוטח באלוהים ומודה לו על כך שהוא עונה לתפילותיך ומספק את הדברים החיוניים לחייך? - האם אתה מודה לאלוהים בכל יום ומהלל את שמו על הישועה שנתן לך כמתנת חסד?
- ישועת אלוהים מבטיחה לנושעים מקום וחלק בעצרת הקדושים שבהר ציון השמימי. הבטחה שכזו היא סיבה נפלאה למלא את פינו בדברי שבח והלל לאלוהים. אך אם אינך נושע, גם הודייתך וגם תפילותיך אינן שוות בעיני אלוהים.
אנא, אל תדחה את ישועתך למחר כי היום זה יום ישועה.
קרא בשם ישוע והצטרף למהללים את שם אלוהים.
ביבליוגרפיה:
Andres Max. Lawson, J. Steven. Holman Old Testament Commentary Psalms 1-75. Nashville, Tennessee: B&H Publishing Group, 2003.
- F. Keil. Delitzsch F. Commentary on the Old Testamsnt. Vol. V. Psalms. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1991.
ESV Study Bible. Wheaton, Illinois: Crossway Bibles, 2008.
Henry, Mathew. Commentary on Psalms. Rishon Lezion: Hagefen, 2016.
Kasutu, M.D. Psalms. Expository on Psalms. Tel-Aviv: Yavne, 1988.
Kohen, Menachem. Mikraot Gedolot – Psalms (מקראות גדולות – תהילים). Ramat Gan: Keter, Jerusalem, 2003.
L., Gardon Sh. Psalms . Galil Publishing L.T.D, 1992.
Lockyer, Herbert, SR. A Devotional Commentary Psalms. Grand Rapids, MI: Kregel Publications, 1993.
MacArthur, John. The MacArthur Bible Commentary. Nashville, Tennessee: Thomas Nelson, 2005.
Ross, Allen. A Commentary on the Psalms, Vol. 3. Grand Rapids: Kregel, 2016.
Spurgeon, H. Charles. The Treasury of David. Grand Rapids, MI: Kregel, 1968.
Wiersbe, Warren W. The Wiersbe Bible Commentary. O.T. Colorado Springs, CO: Cook, 2007.
[1] כפי שהשחרור מעבדות מצרים ביד פרעה חייב את מעורבותו האישית של אלוהים, על אחת כמה וכמה יותר נדרשת מעורבותו האישית של אלוהים לשחרר את בני האדם מעבדות החטא, מקללת החטא, מציפורני השטן.
[2] Ross, Allen. A Commentary on the Psalms, Vol. 3. (Grand Rapids: Kregel, 2016), 445-46. My division is similar to Ross’s division of the chapter.
[3] “מול,” HALOT, 2:556. To cut off. להכרית. מקורה של המילה בכתוב: "וימל אברהם את יצחק בנו" בראשית כ"א 4. ראה ספרו של מרדכי חן, ספר תהילים מבואר, הוצאת קרן אחווה משיחית, ירושלים. 2010, עמוד 523.
[4] “מול,” HALOT, 2:556. To cut off. להכרית.
מקורה של המילה בכתוב: "וימל אברהם את יצחק בנו" (בראשית כ"א 4). ראה ספרו של מרדכי חן, ספר תהילים מבואר, הוצאת קרן אחווה משיחית, ירושלים. 2010, עמוד 523.
[5] נביאים נוספים ציינו את שתי הופעותיו של המשיח "בחבילה" אחת. ראה בראשית מ"ט 8-12; זכריה ט' 9-10; ישעיה ס"א 1-3; מלאכי ג' 1-3; ישעיה ט' 5-6; דניאל ט' 24-27 ועוד.
[6] “פלא,” HALOT, 3:927. To be unusual, wonderful: things which I do not understand.
[7] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%A8%D7%95_%D7%97%D7%92