תנ"ך מבואר

ספר ויקרא פרק כד

1 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 2 צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר; לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד׃ 3 מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יהוה תָּמִיד; חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃ 4 עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, יַעֲרֹךְ אֶת־הַנֵּרוֹת; לִפְנֵי יהוה תָּמִיד׃ {פ}
5 וְלָקַחְתָּ סֹלֶת, וְאָפִיתָ אֹתָהּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת; שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת׃ 6 וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת; עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יהוה׃ 7 וְנָתַתָּ עַל־הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַיהוָה׃ 8 בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יהוה תָּמִיד; מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם׃ 9 וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ; כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יהוה חָק־עוֹלָם׃ {ס}



10 וַיֵּצֵא בֶּן־אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן־אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי׃ 11 וַיִּקֹּב בֶּן־הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת־הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל־מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת־דִּבְרִי לְמַטֵּה־דָן׃ 12 וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר; לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי יהוה׃ {פ}
13 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 14 הוֹצֵא אֶת־הַמְקַלֵּל, אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל־הַשֹּׁמְעִים אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָה׃ 15 וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר; אִישׁ אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ׃ 16 וְנֹקֵב שֵׁם־יהוה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ־בוֹ כָּל־הָעֵדָה; כַּגֵּר כָּאֶזְרָח, בְּנָקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת׃ 17 וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל־נֶפֶשׁ אָדָם; מוֹת יוּמָת׃ 18 וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה; נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ׃ 19 וְאִישׁ כִּי־יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ; כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ׃ 20 שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן; כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ׃ 21 וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה; וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת׃ 22 מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה; כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם׃

23 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאוּ אֶת־הַמְקַלֵּל, אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן; וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה אֶת־מֹשֶׁה׃ {פ}
המנורה והלחם שלפני ה'
1 ה' אמר למשה: 2 "צווה על בני ישראל להביא אליך שמן טהור עשוי מזיתים כתושים כדי שהמנורה תאיר בקביעות. 3 אהרון יכין את המנורה באוהל מועד, מחוץ לפרוכת של ארון הברית, כדי שתדלוק לפני ה' בקביעות מערב עד בוקר. זהו חוק קבוע לעולם, לכל הדורות. 4 הוא יסדר את גביעי השמן על המנורה העשויה מזהב טהור כדי שידלקו בקביעות לפני ה'.
5 "קח קמח חיטה משובח ואֱפה ממנו שנים עשר לחמים עגולים. השתמש בארבעה ליטרים וחצי קמח לכל לחם. 6 ערוֹך אותם בשתי קבוצות, שישה לחמים בכל קבוצה, על השולחן המצופה זהב טהור שלפני ה'. 7 שים לְבוֹנָה [לְבוֹנָה – חומר ריחני שמופק מהצומח] טהורה על כל קבוצת לחמים כדי שתסמל את הלחם כאשר תשמש קרבן הנשרף באש ומוקדש לה'. 8 יש לערוך את הלחמים בשם בני ישראל לפני ה' כל שבת בקביעות, זאת ברית עולם. 9 הלחם מיועד לאהרון ולצאצאיו. עליהם לאכול אותו במקום המוקדש לה', כי הלחם הזה הוא החלק המוקדש לה' באופן מיוחד מהקרבנות הנשרפים באש. זהו חלקם של הכוהנים לעולם".
עונשו של מקלל
10 איש אחד שאמו ישראלית ואביו מצרי הסתובב בין בני ישראל. מריבה פרצה בינו לבין ישראלי. 11 בן האישה הישראלית ששמה שְׁלוֹמִית בת דִבְרִי משבט דן, קילל את שם ה'. הֵביאו אותו אל משה 12 וכלאו אותו עד שיתברר מה' מה יהיה עונשו.
13 ה' דיבר אל משה: 14 "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. כל האנשים ששמעו אותו מקלל יניחו את ידיהם על ראשו וכל העם ירגום את האיש באבנים. 15 לבני ישראל תאמר, 'כל מי שיקלל את אלוהיו יענש, 16 ומי שמקלל את שם ה' יומת. כל העם ירגום אותו באבנים. גם תושב זר, כמו בן ישראל, יומת אם יקלל את שם ה'. 17 מי שהורג אדם אחר יומת. 18 כל איש שהורג בעל חיים ישלם תמורתו – חיים תמורת חיים. 19 אם יפצע אדם איש אחר יש לעשות לו מה שעשה לאיש: 20 שבר תמורת שבר, עין תמורת עין, שן תמורת שן. את הנזק שגרם יש לגרום לו. 21 מי שהורג בעל חיים ישלם תמורתו ומי שהורג אדם יומת. 22 אותם חוקים מחייבים גם את התושבים הזרים וגם את בני ישראל, כי אני ה' אלוהיכם' ".
23 משה דיבר אל בני ישראל, והם הוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה ורגמו אותו באבנים. בני ישראל עשו מה שציווה ה' על משה.